משה נחשון (שלנגר)
הוא נפטר בתאריך 26.8.2020
בתמונה מימין למעלה משה/הרש שלנגר בן 3, 15.08.1938, קאליש
נולדתי בקאליש, מרכז פולין ב-28.08.1935. השם משה, ניתן לי לזכרו של סבי, משה/הרש שלנגר. משה, היה שמי בפולין לפני שעזבנו את הבית לרוסיה, בשנת 1939. ברוסיה קראו לי מישה, כדי להתאקלם באוכלוסיה המקומית. כשחזרנו לפולין ב-1946, קראו לי MICHAŁ. בארץ חזרתי לשמי המקורי, משה.
בקאליש, לפני המלחמה, גרנו בדירה שכורה בבניין שלוש קומות ברח' בביננה BABINNA, מס' 2. לבניין הייתה חצר גדולה כ-30/30 מ'. בחצר היה ביתן קטן בו גרה אישה מבוגרת. בכניסה לחצר היה שער גדול עם שתי דלתות.
בקאליש גרו כשבעים אלף תושבים וביניהם עשרים אלף יהודים. העיר הייתה מפותחת ובה תעשייה גדולה לייצור בדים מכל הסוגים. אוכלוסיית העיר מנתה הרבה חייטים, סנדלרים (בעיקר יהודים). היו חנויות רבות. כלי התחבורה העיקרי היו עגלות רתומות לסוסים.
במקביל לרח' בביננה, היה נהר צר, בשם פרוסנה, אשר חצה את העיר קאליש. ביקרתי בקאליש עם אבא שלי בשנת 1954. עם אשתי לשעבר, עליזה בשנת 1996, הייתה שם שדרה יפה עם עצים וספסלים. שאלתי אנשים מבוגרים למה השינוי. הם היו עצובים וסרבו להסביר. מסיפורים של ניצולי שואה הבנתי שבמקום הזה, קבורים יהודים רבים.
האשה אשר גרה בחצר הבית, נהגה לרדוף בחצר אחרי ילדים שהציקו לה, ביניהם גם אני. הייתי בן 4. היא רדפה אחרי עם מקל עד לקומה הראשונה. אמי פתחה לי את הדלת ואמרה שיום שלם אני לא יוצא מהבית.
בתמונה מימין למטה לאה ומשה שלנגר BIELAWA 1956
זכור לי שסבתא גיטל, אמה של אמי, באה לבקרנו.
היו לי צעצועים של טנקים ורובים. זכור לי מקרה אחד, בו הגרמנים כבשו את פולין ונכנסו לבתים, בדקו את הרובה, אם אכן מדובר בצעצוע.
המלחמה פרצה ב-10.09.1939. הגרמנים כבשו את פולין תוך שבועיים. הצבא הפולני לא היה מוכן למלחמה. הצבא הפולני ניסה להאבק בגרמנים ע"ג סוסים.
לפני המלחמה אבא היה מארח פרו קומוניסטים, אך בעצמו לא היה חבר פעיל. הקומוניזם הרוסי נחשב כרוח מתקדמת לבעיית הפועלים בעולם, באותם ימים.
עם כיבוש פולין, ניסו הגרמנים לגייס גברים לעבודה. אבי, ברל, עם כמה גברים נוספים עזבו את קאליש והלכו ברגל כ-300 ק"מ, לווארשה, בירת פולין. להפתעתם, הגרמנים המשיכו להפגיז את ווארשה. כמה מחבריו של אבי נהרגו והוא עצמו החליט לחזור לקאליש בגפו. בדרך ישן בביתנים של כלבים ע"מ להתחבא מהאוכלוסייה המקומית והגרמנים. אינני יודע כיצד השיג מזון או שתייה. זכור לי, שעמדתי במטבחון הצר של ביתנו, על הכיסא. אמי בישלה במטבח, כשלפתע נפתחה הדלת ואבא נכנס. סחוט, רזה ועייף עם רגליים נפוחות. הדבר היחידי שביקש זה מים ומיטה.
היה זה יום גשום של תחילת נובמבר/1939, כשאני, הורי ואחותי הגדולה לאה, עלינו על עגלת סוסים בכדי לעזוב את העיר. באה אתנו גם דודה צלה ובניה, ציפורה ומשה. בעלה ברח לאוזבקיסטאן, מולדתו, עוד קודם לכן.
עיקר היוזמה לעזוב את פולין הייתה מצד אמי חיה, שהייתה אישה מאד אנרגטית וחושבת. ביום עזיבתנו את קאליש, ביקר אצלנו בן אחיה, בגיל 11 ואמי ניסתה לשכנע אותו לנסוע איתנו. הוא ענה כי לא יוכל לעזוב כשכל משפחתו נמצאים בעיר. הם גרו בקוז'מינק, ליד קאליש.
ל-300.000 יהודים שעזבו את פולין ונסעו לרוסיה, הייתה בדרך כלל סימפטיה מסויימת מהמשטר הקומוניסטי. ובנוסף, היה ברור שיתרחש משהו רע ליהודים. אוכלוסיית יהודי פולין אותו זמן, מנתה כ-3.5 מיליון.
עם העגלה הגענו לתחנת רכבת ומשם פנינו ברכבות לאוקראינה. במהלך הנסיעה הרכבת הופגזה. הרכבת נעצרה ונוסעיה ירדו והסתתרו בשיחים, כולל משפחתי. חזרנו לרכבת אחרי שההפגזה פסקה. כשהגענו בסמוך למעבר הגבול, ירדנו מהרכבת והלכנו ברגל את הקילומטרים האחרונים אל מעבר הגבול. בדרך היו שיירות של יהודים, שעזבו את פולין ברגל. זקנים וטף. בצידי הדרך הבוצית והגשומה עמדו חיילים גרמנים. היהודים היו חייבים לשים על ידיהם טלאי צהוב. אבי סירב לענוד את הטלאי ולכן, אחד הגרמנים שעמדו בצד הדרך היכה אותו בראשו עם קת הרובה, כאבים מן המקרה הזה נשארו לו לכל חייו.
באחת הפעמים, הרכבת החלה לנסוע ואני נותרתי על האדמה. גבר זר תפס אותי והעלה אותי במהירות על הקרון והודיע להורי כי אני בסדר.
הגענו לאוקראינה (אז בריה"מ), וגרנו כחודש בכפר קטן (יש לציין שהנסיעות והמגורים אורגנו ולא בוצעו באופן פרטי על ידינו). כנראה, שאירגון מסויים דאג לנו. בכפר הקטן היה קר מאד וכולנו גרנו בחדר קטן אחד, בו תנור חימום ומעבר לחלון, בחצר, היו תרנגולות.
עזבנו מגורים קודמים ונסענו ברכבות לעיר בשם בירדיינסק על שפת הים האזובי, צפונית לים השחור והתגוררנו שם כשנה וחצי. אבי עבד בעבודות שחורות כגון בניית תעלות להגנה בפני הצבא הגרמני ואמי עבדה בבית החולים. בבירדיינסק הלכתי לראשונה לגן ילדים. בעיר זו נולדה לנו אחות בשם ז'ניה, תינוקת אשר בכתה הרבה מאד. היא חלתה בעודה תינוקת ואמי לקחה אותה לבית חולים, אך היא נפטרה בגיל חצי שנה. אמי בכתה הרבה ואמרה:"רצחו אותה".
ב-22 ביוני 1941, פתחו הגרמנים במבצע ברברוסה, אשר פתח את המלחמה כנגד בריה"מ. זכור לי שביום זה ישבנו במקלט והגרמנים הפציצו את העיר. היתה סכנה ממשית, במיוחד ליהודים.
עזבנו את המקום בדרך לאוזבקיסטאן. שטנו מברדייאנסק למפרץ טנגרוק ושם עברנו לספינת הובלה אחרת. הספינות התחילו להתרחק אחת מהשנייה כמטר, בלי להמתין שכולם יעברו. אבי בקושי הצליח להעביר אותי. הגענו לחוף העיר בשם רוסטוב ומשם ברכבות לסטלינגרד. היום נקראת וולגוגרד לחופו של נהר הוולגה, (צריצין נקראה לפני 1921). שהינו בה כיומיים. מסטלינגרד ברכבת וקרונות משא, לאוזבקיסטאן. נסענו בקרונות רכבת צפופים וקרים עם עוד מאות יהודים. היה מחסור במים, באוכל ובחימום. היה קר מאד. תנור קטן אחד חימם בקרון. המרחק היה כ-2000 ק"מ. הגברים היו יורדים מהרכבת ושוברים גדרות עץ ע"מ לחמם את הקרונות. הרכבת הייתה עוצרת לחלוקת אוכל והגברים היו רצים לקבל מזון. פיגרתי אחרי אבי כשהרכבת החלה לנסוע ונותרתי על האדמה. גבר זר תפס אותי והעלה אותי במהירות על הקרון והודיע להורי שאני בסדר.
באוזבקיסטן התגוררנו בעיר הבירה טשקנט. קיבלנו דירה ובתוכה חימום ועצים להסקה. לא זכור לי במה עסקו הורי באותה תקופה. זכור לי כי הלכתי עם אבי לשוק. היה יום חם מאד ושתיתי מים עם קרח. היו שם הרבה גנבים והיה צורך להיזהר, שלא יגנבו את המעט שהיה לנו. למחרת קיבלתי חום גבוה והרופאים קבעו שזהו טיפוס בטן. החום לא ירד אפילו לאחר שבועיים. בינתיים, גורשנו מהדירה ע"י בעל הבית ולאחר חודש עזבנו את טשקנט. עדיין הייתי חולה. מחלה שנמשכה חודש ימים.
הגענו לכפר אוזבקי נידח בשם קיזילדיקאן. גרנו בביתן, לצידו אורווה של כ-50 גמלים. הזהירו אותי מפני הגמלים. הגמלים מסוכנים ואסור להציק להם. למרות זאת, רציתי לבדוק זאת וניסיתי לגרש גמל גדול בעזרת מקל. הגמל רץ אחרי בצעדים גדולים ואני ברחתי. בקושי הצלחתי לפתוח את הדלת ולהיכנס הביתה. פתחתי חלון קטן כדי לראות אותו והוא הביט בי במבט "תזהר לך".
אבי עבד שוב בעבודות שחורות ואמי תפרה כובעים. היא הכירה את המקצוע עוד מפולין. הלכה בין הבתים ומכרה. תמורתם קיבלה מעט כסף וכן שאריות אוכל בשביל המשפחה. בחורף לבשנו מעילים ממולאים בצמר. כאשר היתה דלקת עור, נעזרנו בשתן ובקור, עטפנו את רגלינו בניירות. עיסוק מיוחד היה באותה תקופה, לנקות את ראשנו וגופנו מכינים, ששרצו באותם מקומות.
בקיץ, הילדים היהודים והרוסים נאבקו בילדים האוזבקים בעזרת אבנים.
כאשר נפטר אדם במשפחה אוזבקית, היו מזמינים את אבי ללוויה. אבי היה אדם מאד חברותי. באירועים אלה, אכלנו מאכל אוזבקי טעים בשם פלוף PLOF, המורכב מאורז, שומן ובשר כבש ותבלינים. לפי מנהג אוזבקי, היה צורך לאכול בעזרת האצבעות ע"מ לכבד את המאכל. למחרת שאלתי את אבי אם מישהו נפטר, מכיוון שידעתי שכך יזמינו אותנו לאכול.
בכפר זה גרנו כשלוש וחצי שנים. אני ואחותי לאה, הלכנו לבית הספר ודיברנו אוזבקית, כמו הורינו. לחם ופיתות היינו עושים בתנורים עגולים שעמדו בחוץ והיו בגובה החזה. למעלה היה פתח להכנסת בצק ובתוך התנור בערה אש.
את אוזבקיסטאן עזבנו בתחילת שנת 1944, כאשר הצבא האדום התקדם והדף את הגרמנים מערבה. נסענו ברכבות באותם התנאים הרגילים: צפיפות, בכי תינוקות, חורף ומחסור במזון. ושוב שוברים גדרות לחימום תנורים בקרונות. נסיעה זו נמשכה כשבועיים, עם עצירות. הגענו לכפר קטן בשם בנופקה באוקראינה, שם התגוררנו כשנה וחצי. התושבים החקלאיים היו פליטים מבולגריה, דוברי בולגרית. גם כאן גרנו בביתן קטן, עשוי מחמרה, חדר אחד, קטן.
לקראת האביב היה צורך לבנות מחסום מאדמה ברוחב שלושה מטר מחוץ לכפר בכדי לעצור שטפנות מים.
כאן הייתה התקופה הקשה ביותר: הרעב, המצוקה והקושי בהשגת מזון ולבוש. היו לי נעליים מעור קשה, כנראה של שור. המסמרים בלטו בתוך הנעל וכפות הרגלים כאבו לי. כדי לשמור על חום הרגליים, עטפתי אותן בעיתונים וניירות. היה לי מעיל קצר ובתוכו צמר לא מעובד. כינים שהתחממו בו, עברו לגוף ולשערות. עיסוק מאד חשוב של אמא היה בחיפוש אחרי הכינים והשמדתם. העיסוק החשוב הנוסף של אמא שלנו, היה הצורך בהשגת שאריות אוכל, תמורת תיקון כובעים. אמי המשיכה לעבוד בתפירת כובעים והצליחה אך בקושי להשיג אוכל. המרק שבישלה היה מר, מכיוון שהחיטה לא הייתה נקייה. במרק היה קצת כרוב, שני תפוחי אדמה ומרכיבים נוספים. אני ואחותי לאה, חיפשנו סרטנים בתעלות מים בגובה הברך. חיפשנו חורים בצידי התעלה ותפסנו במהירות סרטנים מצידם כדי שלא יצבטו אותנו. אמי הכניסה את הסרטנים במים רותחים והם השמיעו קולות רמים מתחילת הבישול, יותר מ-20 דקות. הבישול נמשך 50 דקות. בתחילת הבישול היו הסרטנים שחורים ובסופו, אדומים ומוכנים לאכילה. היה טעים.
אני ואחותי הלכנו לבית ספר בולגרי ולמדנו בולגרית. הורינו למדו שפה זו מן השכנים והחברים לעבודה. בקיץ הלכנו לשדות. לא היו לנו מחברות לכן, כתבנו בין השורות בספרים ישנים. לאה הייתה שרה שירי עם רוסיים על המלחמה וגבורת החיילים הרוסים. אני הלכתי אחריה ומקשיב. שירים אלה נחרתו בזיכרוני עד היום. באחד הטיולים בשדות, שמענו אנחות של בעל חיים או אדם. לא ראינו כלום ולא רצינו להאמין במשהו מסתורי, אבל פחדנו והעדפנו לחזור הביתה במהירות.
בחודש פברואר/1946 נולדה אחותי מרי. שמה ניתן לה על שם סבא מאיר מצד אמא. שבועיים לאחר הלידה, נאלצנו לעזוב את הכפר בנופקה, בו התגוררנו כשנה וחצי. זה היה חורף והדרכים היו מושלגות. כל האנשים הלכו ברגל ועל העגלות הונחו החפצים של האנשים. אמי, עם תינוקת בת שבועיים בלבד, ישבה על המשאית, עטופה בשמיכה. את השמיכות והכריות שמרה עוד מפולין. שוב נסענו ברכבות לפולין, משך שבועיים וחצי, כמובן עם עצירות רבות בדרך.
הגענו לחבל שלזיה, שהיה שייך לגרמנים לפני המלחמה ובמהלכה. התחנה הסופית הייתה העיר BIELAWA.
בבילאבה, התחיל פרק חדש בחיינו. בתחילה, קיבלנו דירה יפה ומרווחת, בה היה שעון גדול בגובה מטר וחצי. לאחר חודש עברנו לגור בבניין שלש קומות. למטה הייתה חנות לתיקון רדיו. היה זה ברח' WOLNOŚCI 123, ודירתנו הייתה בקומה שנייה.
דודה צלה, עם בעלה שמעון וילדיהם, התגוררו קרוב אלינו. שם גרנו שבע שנים.
בבית זה ובתים סמוכים אליו גרו בעיקר יהודים, פליטים שהגיעו מברית המועצות.
הגרמנים, תושביהם הקודמים של האזור, פונו בכוח מבתיהם ע"י הצבא והמשטרה הפולנית. שיירות גדולות של אזרחים גרמנים עם עגלות עמוסות בחפצים, אותן סחבו בכוחות עצמם. תמונה זו זכורה לי היטב. לא ריחמתי עליהם. כעסתי, הייתי בן 11. הגרמנים הספיקו לקחת מעט, והעיקר להציל את עורם. את המשפחות פינו לגרמניה עם גבולות חדשים, לאחר הסכם פוטסדאם...
בדירתנו היה ריהוט, סדינים, ציפיות, חולצות ומכנסיים, הכל מגוהץ למופת. היה אוכל, קמח, אורז, חמאה, לחם וריבות מכל הסוגים. על הקירות היו תמונות וכן פטיפון עם תקליטים גרמניים מכל הסוגים, לאומניים וקלאסים. לצערי, היה גם סבון עשוי מבני אדם ממחנות ההשמדה.
שלזיה הנמוכה, זהו איזור בגודל של חצי מדינת ישראל. BIELAWA בילאבה, DZIERŻONIÓW, ופיאשיצה, היו משולש של ערים קרובות אחת לשנייה. עיר הבירה של שלזיה היא העיר WROCŁAW,(ברסלאו). בכל שלזיה התיישבו יהודים ופולנים. לדעתי, כמות היהודים בשלזיה הייתה 25% לפחות מהאוכלוסייה. הוקמו אירגונים יהודיים וחלק מהם היו ציונים, שניסו לשכנע יהודים להגיע לארץ ישראל. חלק מן היהודים היו קומוניסטים, מכיוון שרוב היהודים ניצלו בידי ברית המועצות.
הורי שלחו אותי לקיבוץ בבניין בן שתי קומות מעל חצר ברחוב המקביל. יצאתי בשעה שבע בבוקר וחזרתי בארבע בצהריים. שם ראינו סרטים ציוניים ושיחות על ארץ ישראל. אכלנו בצורה מסודרת. הייתה הפסקת שינה. אחרי ארבעה חודשים התחלתי לחשוש כי יבריחו אותנו לארץ ישראל, ללא ידיעת הורינו. סיפרתי להורי והחלטנו שאפסיק להשתתף באותה מסגרת. אינני יודע מה באמת קרה בהמשך באותו קיבוץ, מה היה גורל הילדים.
אותה תקופה וגם לאחר מכן, עד גיל הצבא, הרגשנו שייכים והזדהינו עם פולין הקומוניסטית ולא עם הציונות. חשבתי שכך צריך להיות. לא הייתה לי משיכה לישראל. ב-1949, הייתה עלייה גדולה לארץ ואבי שאל אותי אם ברצוני לנסוע לישראל, אך עניתי לו בשלילה. שנתיים לפני כן הוקם בית ספר יהודי באותו בניין בו שכן הקיבוץ. הלכתי לכיתה ד', באיחור של שנתיים. המורים, המנהל והתלמידים היו יהודים. עלי לציין, שלא הייתה לי תחושה של ניצולי שואה. זה פשוט גורל וטוב שאנחנו חיים! עמוק, עמוק בלב, הייתה לכל הילדים הניצולים שינאה לגרמנים ולמפלצת: היטלר. כאשר מי מהחברה או אדם מבוגר לא היה הוגן או גס, ערמומי, קראו לו "שויינה, ריינה"-היטלר. באותם הזמנים הייתה לנו הערצה לרוסיה ולסטלין, כי הם נתנו לנו להיכנס לברית המועצות וכך הצילו אותנו.
אותה תקופה, היה ארגון בשם "קומיטט", בו ניתן היה להשתייך למקהלה או לחוגים שונים. לאה, אחותי, הייתה מופיעה בחוג תיאטרון ושרה לציבור גדול של יהודים, שירים ישנים ביידיש מלפני המלחמה ושירים חדשים מתקופת המלחמה. לאה הייתה בולטת ודומיננטית בין הבנות. הייתה תלמידה טובה ועצמאית. בבית היה ריב בינינו, כי היא התחמקה מעבודות הבית ואילו אני, הייתי ממושמע. לא הייתה פעם שסרבתי להורי. הלכתי לטייל עם אחותי הקטנה בעגלה, על אף שהתביישתי בכך. היה צורך לעזור להורים. השכנים בבניין היו כמעט כולם יהודים, היו שיחות, משחקי קלפים וגם סכסוכים. החיים לא היו משעממים. אמי הסתכסכה לעיתים קרובות עם השכנים, אולם אבי חי בשלום עם כולם.
אבי עבד במפעל גדול לטקסטיל, אך אינני יודע במה עבדה אמי אותה תקופה. הוקמו בתי מלאכה ומפעלים של יהודים, כמובן בבעלות המדינה. בעלי מקצוע מכאנים היו בעיקר יהודים, אשר למדו את המלאכה ברוסיה. היהודים היו גם מנהלי חשבונות ומנהלים כלליים בגלל הכשרון הטבעי שלהם. גם במפלגה הקומוניסטית, היהודים היו בעמדות מפתח. השפה המדוברת ביותר בקרב היהודים הפולנים, בעיקר המבוגרים, הייתה יידיש. הורי דיברו ביניהם יידיש כל חייהם. אני הבנתי יידיש היטב, אך דיברתי בה מעט.
אני גמרתי בית ספר יסודי והיה לי שם ידיד נפש, אדם כן ואמין. שמו PAWEŁ BLUZER פאבל בלוזר. בעתיד, בארה"ב, שמו היה PAUL , פול. הייתה לי נטייה למכאניקה, מקצוע, אשר היה פופולארי ביותר בתקופה זו. הבנתי, שאם יהיה לי מקצוע, אהיה מבוטח מבחינת פרנסה לכל חיי. למדתי מסגרות וחרטות בבית ספר מכאני פולני (לא יהודי) ואהבתי מאד את המקצוע עד סוף התקופה. סיימתי בית ספר כתלמיד יהודי יחיד בכיתה. היה לי טוב עם תלמידים לא יהודים. בינתיים, עברנו לגור בקומת קרקע בבית ברח' WESTERPLATTE 2, במרכז העיר. הדירה הייתה הרבה יותר נוחה. לדעתי, אחותי לאה השיגה את הדירה בזכות הקשרים שהיו לה. התקבלתי לעבודה בבית חרושת לטקסטיל ועבדתי כחרט בבית מלאכה לתחזוקה. היינו צוות של עשרה אנשים, עם מנהל פולני. קיבלתי יחס טוב והתפרנסתי היטב. עשיתי עבודה טובה וקיבלתי הערכה. בערבים נסעתי לעיר הסמוכה כדי להשלים תיכון מזורז, כשנה וסיימתי אותו. בבחינות נכשלתי במקצועות מתימטיקה, כימיה ופיזיקה ולא קיבלתי תעודה. לאה סיימה תיכון כללי וקיבלה תעודה. היא נסעה ל-WROCŁAW, ושם למדה תיאטרון. לאחר מכן התקבלה לתיאטרון אידי בוורשה, בניהולה של אידה קמינסקה המפורסמת. בגיל 20 (גיל הגיוס), התגייסתי לשירות חובה בצבא הפולני למשך שנתיים. הטירונות נמשכה כשנה. למדנו להשתמש בציוד הטנקים וגם התאמנו. במחנה, ישנו באוהלים והאימונים נמשכו בשדות כחצי שנה. הבחורים הפולנים קיללו בדרך כלל. המפקד היה מעניש אותם יום ולילה ודורש מהם לרוץ סביב לאוהל. פעם אחת פלטתי קללה והמפקד התפלא עלי, אך שלח אותי לרוץ מסביב לאוהל 20 פעם. למדתי להיות שריונר טוב. העבודה התבססה על פירוק והרכבה של שרשראות, טיפול בציוד. אלה היו התחומים שעסקתי בהם. הייתי תותחן מצטיין. לאחר סיום הטירונות, לבשתי בגדים שונים וכובע אחר ועל כתפי הייתה דרגה. הייתי גאה בכך. חיילים חדשים שהתגייסו זה עתה, הצדיעו לי. כך היה נהוג בצבא. להצדיע לבעל דרגה יותר גבוהה. כעבור שנה וחצי מתחילת השירות, אבי בא לבקר אותי בפעם הראשונה. משך אותה שנה וחצי ביקרתי בבית רק פעמיים. המפקד אמר לחיילים: "דעו לכם, מעכשיו אני בשבילכם אמא, אבא, סבתא, וגם המפקד שלכם". כשאבא ביקר אותי במחנה, גיליתי כי ליהודים יש בעייה. הפולנים הנוצרים קיללו את היהודים ונתנו להם להרגיש שהם לא רצויים בפולין. היו פוגרומים באזורים שונים בפולין. היכו יהודים ואפילו שרפו את דירותיהם. הפולנים גרמו ליהודים לעזוב, מכיוון שכך היו מתפנות דירות ומקומות עבודה. הפולנים לא אהבו את העובדה שהיהודים היו מנהלים מוכשרים וגם בלטו במפלגה הקומוניסטית. הפולנים שנאו את הקומוניזם ואת הרוסים.
נזכרתי, שבשנת 1949 סרבתי לנסוע לישראל, אך הפעם הסכמתי ללא היסוס. שוחררתי מהצבא, חזרתי הביתה והתחלתי לעבוד. התחלנו להתארגן לעלייה לארץ. היינו קבוצה קטנה של בחורים יהודים שאיתם נהגתי להיפגש. הייתה לי חברה שאהבתי, אינני יודע אם הייתה יהודיה או לא. אחד מחברי אהב אותה גם הוא. הלכנו כולנו למועדון ריקודים. שם חיזר אחריה בחור פולני שיכור. אחרי שיצאנו מהמועדון, חטפנו, אני וחבר יהודי, מכות מהבחור הפולני והחברים שלו. אפי נזל דם ונשבר. הוריו של הידיד הגישו תביעה משפטית על רקע אנטישמי. אני אמרתי לחוקר שאין לי טענות לבחור ולחבורה שלו. ההתקוטטות לא הייתה על רקע אנטישמי, אלא סכסוך על בחורה ואני הייתי אשם, כי הבחור רצה להזמין אותה לריקוד ואני מנעתי זאת. מאותו יום, הסתובבתי ברחובות עם סכין בלבד. עם הבחורה נפגשתי, אבל לא רציתי ליצור קשר רציני.
בסוף אוגוסט 1957, אבי בנה ארגז בגודל 3.0X3.0 מ', בעזרת שכן ובו ארזנו את כל חפצינו. עלינו לארץ ישראל, ללא התנגדותה של הממשלה הפולנית.גומולקה (ראש ממשלת פולין), איפשר ליהודים לעזוב את פולין. הגענו לוינה ושם שהינו כיומיים. לאחר מכן נסענו לז'נובה (גנואה) שבאיטליה. גרנו שם בבית מלון קרוב לשפת הים כ-11 יום. לדעתי, הנסיעות אורגנו ומומנו ע"י ארגונים יהודיים, בעיקר מארצות הברית. האווירה באיטליה הייתה שונה. כאילו באנו מן החושך אל האור. מארץ סגורה ומעוננת לארץ חופשית וזורחת. ניתן היה לדבר באופן חופשי. היה לי חבר איטלקי ורשמתי מילים בסיסיות באיטלקית. טיילנו בעיר, הלכנו לחוף, שחינו ושמענו שירים איטלקים יפיפיים. האיטלקים עניים למדי, אבל מתלבשים בבגדים נקיים ומגוהצים. הם עם עליז המסתפק במעט.
עלינו על ספינה בשם "ארצה" ובה כולם יהודים, הנוסעים, הצוות ורב החובל. מעניין, כולם יהודים! "בין כל הבנות, לאה התנהגה הכי יפה!", אמר איש הסוכנות וניסה להתחיל אתה. הגענו לנמל חיפה ואיש צעיר שאל אותי "איך אתה מרגיש עכשיו"? עניתי לו כי אינני מרגיש שום התעוררות רוח, כי זה היה בשבילי עוד נסיעה ועוד ארץ, כמו בעבר הלא רחוק. ציוני נהייתי רק לאחר כמה שנים. הורי קיבלו דירה ברמת-ישי, ישוב קטן בגליל. אותי לקח בן דוד של אמא, שמו הרש טראובה ז"ל, לעיר אזור שליד תל-אביב. הוא היה איש דתי והיו לו אשה ושתי בנות קטנות. גרתי אצלם כחודש ימים. בן דוד אחר של אמי, יחימוביץ, מצא עבורי עבודה במפעל לייצור ברזים לתנורי גז. עבדו שם יהודים מתורכיה, אשר חיו כשלוש שנים בארץ וצחקו על העולים החדשים. השפה המדוברת בקרב היהודים העולים מפולין, בעיקר המבוגרים, הייתה יידיש. הורי דיברו ביניהם יידיש כל חייהם. אני הבנתי יידיש היטב, אך דיברתי בה מעט.
משפחתי עברה לגור בפרדס רובין, סמוך לגבעת שמואל, בצריף. גרנו שם כשנה. לאה, אחותי התחתנה שם עם בעלה אברהם שוואלב, בחור שחיזר אחריה שנים רבות, עוד בפולין. הוא היה גבר גבוה ויפה תואר.
לאחר מכן עברנו לגור בפתח-תקווה ברח' ז'בוטינסקי 21. קיבלנו דירת שלשה חדרים בשיכון עובדים.
התגייסתי לצה"ל בשנת 1958, עשיתי בפעם השנייה בחיי טירונות, שנמשכה הפעם, שלושה חודשים. הפעם היה לי הרבה יותר קל, כי הייתי בעל ניסיון. שירתי במילואים חודש בשנה. השתתפתי במלחמת ששת הימים וגם במלחמות אחרות, אך בתפקידים שוליים כגון: שמירה על מחנות. שירות מילואים נמשך כ-27 שנים. שוחררתי בגלל מצב בריאותי. בזמן המילואים שירתי במחנה שנלר בירושלים. היחידה שלי היתה אמורה להחליף בתפקיד את המילואימניקים ששירתו בהר הצופים, מובלעת ישראלית בירושלים הירדנית. אולם, כחודש לפני ההעברה הצפויה, רצחו הירדנים כ-25 חיילים ואזרחים שהיו בדרכם להר. מפקדי הצבא חששו מהישנות המקרה ולכן לא שלחו את היחידה שלי להר הצופים עד שהמצב יירגע. לאחר תקופת המתנה, נשלחה יחידה אחרת ואני נשלחתי חזרה הביתה.
בתקופה זו החלפתי עבודה פעמים רבות, מכיוון שהרגשתי שאני שווה יותר ויכול להרוויח יותר טוב. עבדתי במפעל שמייצר מכונות לחקלאות, שם עבדו חברי מילדות, כמו אליעזר קיי, שהיה מחברי הטובים בפולין ועזב את הארץ לארצות הברית. בשנת 2006 נפטר.
לאחר מכן עברתי למפעל שמייצר תנורי לחם ומכונות אפייה. כאן היו לי חברים מזרחים צברים. חבר קרוב ביותר היה יוסף בבאי. ביקרתי את משפחתו, שהייתה משפחה אדיבה ביותר. במפעל לייצור תנורי לחם, עבדתי כחמש שנים. ייצרנו גם את התנור ששימש לשריפת גופתו של אדולף אייכמן, הקצין הנאצי שהיה ממונה על הפיתרון הסופי. המוסד חטף אותו מארגנטינה. במשפטו טען, כי היה אך חייל וביצע את שאומרים לו, ולא הביע חרטה כלל. הוא קיבל עונש מוות בצורת זריקת רעל. גופתו נשרפה והאפר פוזר בים. זה היה גזר דין מוות היחיד שמדינת ישראל גזרה אי פעם על אדם.
PAWEŁ, ששינה את שמו לפול, היה ידיד נפש שלי. הוא ביקר אותי ואמר: " משה, אתה צריך לעבוד במקום מסודר, עם תנאים סוציאליים, וועד עובדים שדואג לכולם, בוא לעבוד בתעשייה אווירית". היה לו תפקיד בכיר ומאוחר יותר הוא התפטר מכיוון שלא יכול היה להתקדם, מהסיבה שלא היה איש מפא"י. התקבלתי לעבודה בשנת 1968 ועבדתי בחדר מואר ונקי. ייצרנו שם דברים סודיים ואני הייתי חרט. עם הזמן, נחשבתי לחרט הטוב במפעל. העבודה הייתה ללא לחץ, העיקר שיהיה ייצור טוב. מאז ועד היום, אני מודה לידידי פול. הוא למד הידרונאוטיקה ומערכות איוורור, בעיקר לבתים גדולים מאד. הוא נסע לארה"ב, התפרנס היטב ומונה לסמנכ"ל חברה, המגלגלת בשנה כ-220 מיליון דולר. הוא חזר ארצה בגלל חיכוכים עם הבעלים החדשים. בשנת 2002 עבר ניתוח בעורק הראשי בבית חולים איכילוב ומאז הוא מונשם ונמצא במצב תרדמת. עצוב!. יש לו תשעה אחים ואחיות.
בתעשייה האווירית, עבדתי בכמה מחלקות. שלחו אותי לקורס ללמוד בקרת חלקי חילוף למטוסים. סיימתי את הקורס כעבור שנה ועבדתי במחלקת הביקורת. הייתי מבקר איכות. החוויה הגדולה ביותר הייתה ייצור מטוס הקרב הישראלי "לביא". כאשר עלה אבטיפוס של המטוס לשמיים בפעם הראשונה, השנייה והשלישית, עמדנו על גגות המפעל בגאווה. לקחו אותנו בספינות ישראליות מצויידות באמצעים מתקדמים ותותחים. היינו גאים על כך שייצרנו טילים נגד מטוסים ונגד טילים. הייתי עצוב כאשר נאלצתי לעזוב את התעשייה האווירית בשנת 1994, לאחר 26 שנות עבודה, בעקבות צמצומים, שכללו פיטורי אלפי עובדים.
אבי עבר ניתוח ראש ב-1980 בגלל כאבי הראש שהחלו מן המכה שקיבל במלחמת העולם השנייה. לאחר הניתוח, פניו התעוותו והבושה גרמה לו לעזוב את עבודתו במוזיאון הארץ ברמת אביב. הוא אהב את העבודה מכיוון שעזר לייצר מתקנים במוזיאון. כעבור שנה, הוא עבר ניתוח ראש שני, לתיקון הפנים בתל-השומר. הניתוח נכשל והוא נפטר בשנת 1981. אני מרגיש את עצמי אשם, כי נתתי את האישור לניתוח. הייתה לו נפש יפה ולא היה צורך בניתוח. לאחר מותו, אמי הייתה בודדה ושברה את האגן עקב נפילה. את שנותיה האחרונות בילתה בבית אבות ונפטרה בשנת 1997, בגלל זיהום בדרכי השתן.
התחתנתי עם עליזה מינץ מהרצליה בשנת 1964 בתל-אביב בבית המלון "דן". הכרנו בעזרת חבר ילדות מפולין בשם אליעזר, הגר בהרצליה. הוריה היו אנשים נחמדים ושקטים, שקיבלו אותי בשמחה. התגוררנו בפ"ת ברח' הנרייטה סולד. שם נולדו לנו שי ורינת. גלית נולדה בדירה ברח' קרול 2. היות ושנינו עבדנו, הצלחנו לחסוך ושילמנו את כל המשכנתא. עליזה עבדה כאחות בבית חולים, תחילה בכ"ס ולאחר מכן בקרייה בתל-אביב ולבסוף באיכילוב. (אחות לתינוקות).
השם שלנגר הוחלף לנחשון בינואר 1971. הרגשתי שאני מתאקלם. הייתי ישראלי ממש ורציתי לעברת את שמי.
עליזה ואני היינו חלוקים בקשר להרבה דברים, כגון חינוך הילדים, חסכונות וחברים. לא שחינו באותו גל. עליזה נמשכה לאנשים שמחים ופשוטים, כמו זאב ואלה ואני נמשכתי לאנשים מלומדים, תרבותיים יותר, כמו אחיו של יוסף בבאי, מאיר ואשתו. הוא היה מנהל בי"ס סינגלובסקי בתל-אביב משך שנים רבות.
כאשר גרנו ברח' קרול 2, שי למד לנגן באקורדיון 4 שנים ועוד שנה אחת היה מקבל תעודה. הוא הפסיק את הלימודים וקיבל אישור מעליזה. הדירה ברח' קרול נמכרה במחיר טוב וקנינו דירת ארבע חדרים ברח' קפלן, ליד בית החולים בילינסון, במחיר טוב. לאחר כמה שנים, ב-1987, התגרשנו בהסכמה. חילקנו את הרכוש חצי חצי. עליזה קנתה דירת שלשה חדרים ברח' קרול 14, שם גרו אתה רינת וגלית. אני קניתי דירת חדר בתל-אביב ברח' סוקולוב 69 ושם נשאר אתי שי. לאחר כמה שנים, עליזה ביקשה כי אחזור אליה לפ"ת ושנגור יחד. הסכמתי. שי נשאר בדירה בתל-אביב ואני חייתי עם עליזה מספר שנים. יצאנו יחד לטיולים לחו"ל. נפרדנו שוב בשנת 1997. הפעם לתמיד. הניסיון להתחבר לא צלח.
לא רציתי לחיות לבד והתחלתי לחפש בת זוג פנויה ללא ילדים. היה קשה. לא מצאתי אשה תרבותית, יפה בת 60. היו כאלה שלא רצו אותי, מכיוון ששמו לב שאני לא בקו הבריאות. הכרתי יותר מ-15 נשים. מפגשים קצרים, על כוס קפה. היו כאלה שנפגשתי אתן במשך חודש, חודשיים. נרשמתי אצל כמה שדכניות.
את סביטלנה הכרתי אצל שדכנית רוסיה ב-01.12.2000. נפגשנו ליד תחנת אוטובוס ברמת-גן, ליד עלית. הלכנו לאכול במסעדה. סביטלנה ראתה שאני גבר רזה, מוזנח, אבל גבוה, עם שיער על הראש ונחמד. היא החליטה שתעשה ממני איש עם פנים מלאים, תזין אותי טוב ותלביש אותי יפה. נסענו לבקר את זאב, חבר שלנו בפ"ת. הוא אמר לי:"סביטלנה לא מתאימה לך". אני חשבתי אחרת. אמנם היא לא יודעת עברית, אך היא אמרה שכעבור שנתיים תדע את השפה היטב. היא גרה בשכירות ברמת גן ועבדה כמטפלת בקשישים. הייתה מרוצה ו......... .........כעשרה חודשים, קיבלתי חדר נפרד עם מקלחת. אמא שלה בת התשעים, הייתה אדם לא נחמד. היא היכתה את סביטלנה לאחר שהייתה חוזרת הביתה מאוחר. הייתה טינה ושנאה בינינו. היא אמרה שאין לי מה לעשות אצלם וירקה עלי. אמרתי לסביטלנה שאני עוזב את הבית אך היא לא הסכימה ונשארתי. כעבור עשרה חודשים עברנו יחד עם אמא שלה לגור בדירה אחרת שקניתי לאחר שיפוץ כללי, בתל-אביב ברח' ארבע ארצות 17. עשינו הסכם אצל עורך דין, לפיו אמא שלה ישנה בחדר שינה ואנחנו בסלון על הספות. הייתה תקופה קשה. אמא שלה נפטרה בגיל 94. לי ולסביטלנה היו ירידות ועליות ביחסים, אך סך הכל אהבנו אחד את השני. היא אשה אלגנטית, חכמה, מטפלת בעצמה, מתלבשת יפה. זה מצא חן בעיני. הבעייה העיקרית שלה היא, שניסתה לשנות אותי ולא רצתה שאביט על נשים אחרות או אדבר איתן. רצתה שאהיה ממושמע ורק אתה. היא אמרה שהיא יודעת מה נכון. בבית העירה לי על כל דבר. היא למדה עברית באולפן, אבל לא היטב. כתוצאה מאי ידיעת עברית, נוצרה בינינו אי הבנה. אני מתכוון לדבר אחד, היא עונה לי במשהו אחר. אני מדבר בעברית והיא עונה לי ברוסית. היה חוסר תקשורת בינינו. המשבר הגדול בינינו פרץ כאשר הבת שלה, אלה, הגיעה ארצה מקנדה. היא הייתה נשואה נישואים אזרחיים. בעלה עזב אותה והם לא קיבלו אזרחות קנדית לאחר שהייה של שנים. הם גורשו משם על ידי השלטונות . בעלה שדד אותה וחזר ארצה שנה לפניה. סבטלנה ביקשה מאד שאקבל אותה לזמן קצר בביתי והסכמתי. לחודש. היא נשארה כארבעה חודשים. עשיתי מאמץ גדול בכדי שהיא תצא מהבית. אלה היא אשה בת 42, אופי קשה, מפונקת. לא דיברה אתי, אלא רק עם האמא שלה. סביטלנה ניסתה למשוך זמן, כדי שביתה תקבל אולי אישור לחזור לקנדה, אבל אני לא יכולתי יותר לשאת את המצב. ביקשתי את עזרתם של שי וגלית. השיחה לא היתה מוצלחת, אבל התוצאה הייתה חיובית. אלה עזבה את הבית ומתגוררת בדירה שכורה. סביטלנה הבינה שאני אדם נחמד, אבל אי אפשר לכופף אותי. סביטלנה עשתה חשבון בריא מה הדבר הנכון לעשות, למרות שאמרתי שרצוי, שתגור יחד עם הבת שלה. היא כעסה, אבל נשארה אתי. כעת, אנחנו חיים כמו זוג יונים. היא מוותרת לי ואני מוותר לה. היא משתדלת לא לבוא בטענות אלי.
אני בפנסיה. לאחר הפיטורין מהתעשייה האווירית, עבדתי זמן קצר. בגלל בריאות ירודה, אני עוסק בתחזוקת הדירה. אני היחיד בוועד הבית, קורא ספרים ורואה תכניות מעניינות בטלויזיה. לעיתים נוסע לבקר את הילדים שלי. יש לי שמונה נכדים. סביטלנה ואני הולכים לתיאטרון. נסענו פעמיים לחו"ל, לקנדה ולאוקראינה, לעיר טרנופול. סביטלנה גרה בעיר זו. גמרה לימודי ספרות שלוש שנים ושנתיים כלכלה. עבדה כמרצה באוניברסיטה. אנו גם נפגשים עם לאה אחותי בבית קפה. ללאה ולי יש הרבה במשותף. היא אשה חכמה ויש על מה לדבר. סביטלנה אשה נקייה מאד, אוהבת את הבית בו אנו גרים, טבחית מעולה, עובדת שמונה שעות בשבוע כמנקה במשרדי עו"ד ומשתכרת כאלף ₪ בחודש.
ב- 18.03.2010, נפרדתי מסביטלנה, דרך בית המשפט. היא קיבלה ממני עשרת אלפים דולר, לפי החוזה שחתמנו אצל עו"ד, לפני שנכנסה לגור אצלי. נפרדנו בגלל שנהפכתי אצלה לעבד ולא ממושמע. המצב היה בלתי נסבל עבורי. כעת אני לבד. תקופה ראשונה היתה מאד קשה עבורי, בגלל הבדידות. לאחרונה נרגעתי קצת. אני הולך למועדון מבוגרים בשם "רייך". יש שם הרצאות מעניינות, סרטים וסדנאות. אני נפגש עם אחותי לאה לעיתים קרובות יש לנו הרבה מן המשותף. עם מרי לעיתים יותר רחוקות. אני מבקר אצל הילדים והנכדים שלי. רינת ביתי, עם שלשת הילדים שלה, מבקרת בארץ ואני שמח לראות את כולם. עיסוק נוסף: אני בוועד בית לבד, בו אני מתגורר, ולא חסרה לי עבודה. הכרתי אישה מעניינת ומשכילה בשם רינה. היא גרה בשיכון "ל" בת"א. מקווה שההכרות תימשך.
