מרי שרון (שלנגר)
בתמונה מימין למעלה מרי שלנגר אוק' 1948, ביילבה
נולדתי ב-6 לפבר' 1946, בכפר BANÓWKA מחוז ZAPAROZESKAJA, גוש: PRIMORSKI, אוקראינה, בבית חולים.
לפי משה ולאה, הכפר היה מאוכלס בבולגרים. באותו חודש, קיבלו ההורים רשות לנסוע חזרה לפולין.
מרי, על שם הסבא מאיר יחימוביץ, אביה של חיה/שרה.
בהיותי בת שבועיים, יצאו הורי לדרך, לעבר פולין. הם נסעו ברכבות והיו הפסקות של כמה ימים והמשפחה נאלצה לישון בחוץ. היה מאד קר וקשה. אמי הצמידה אותי אל חיקה מתחת לבגדיה, כדי לשמור על חום גופי. לא היה במה לחתל אותי. ולכן, אספו סמרטוטים (הגברים "תרמו" גופיות), כדי לעטוף אותי ולהגן עלי מפני הקור. בכל תחנה, שהרכבת עצרה, ירד אבי לחפש מים/קרח בכדי לנקות ולכבס את ה"חיתולים". כשחזר, הרכבת נסעה בלעדיו. הוא נאלץ להגיע ברכבת אחרת לתחנה הבאה. את הניירת על הולדתי קיבלו הורי בעיר בשם באנובקה BANÓWKA שבאוקראינה. במרץ 1946, הורי ואחיי הגיעו לדרום פולין, אחרי שבועיים של נסיעה. הם קיבלו דירה שהגרמנים נטשו, דירה קטנה, שהייתה חייבת להספיק ל-5 נפשות. סבי לא עבד והם קיבלו אוכל מה"ג'וינט" (יהודי אמריקה שעזרו)
זכרונותי מבילבה BIELAWA שבדרום/מערב פולין, DOLNY ŚLĄSK על גבול צ'כיה יפים. ראשית, גרנו ברח' WOLNOŚCI 123, שפירושו חופש, בקומה העליונה, כלומר ק.ג'. מול הבית היה גן הילדים שלי מעברו השני של הנחל, עם גשר מיוחד, עליו פחדתי לעבור, מאחר והיה קמור, כך שבצדדים נטה כלפי מטה, וחששתי לחצותו, עד כדי סיוט. בכל זאת עברתי בו פעמיים מידי יום. כילדה, הוא נראה לי מפחיד ביותר ותמיד פחדתי ליפול לנחל. רוחבו לא עלה על כ-שני מ', אני חושבת.
יש תמונת מחזור מהגן, הגן נוהל ע"י יהודים והגננות היו יהודיות. אני זוכרת את עצמי, כשהייתי חולה ונשארתי בבית, יושבת על אדן החלון ומביטה מטה. חלמתי על ילד אותו אהבתי וחשבתי עליו. דמיינתי שאנחנו משחקים ביחד. לא זוכרת מי הילד. בלונדיני אולי, לא יהודי. בבניין עצמו היה חדר מדרגות חשוך. אחי משה ובן דודתי משה, (שניהם ע"ש הסבא: משה/הרש), היו כבר גדולים. אחי בן 17 ובן דודתי בן .... עשו לי תרגילי "הפחדה" הם שמו פנס בתוך הפה, וסביב הפה היה מואר ומפחיד, כי כל מה שראו, זה את החלק המואר סביב לפה. כנראה שאהבתי מאד את ה"משחק" הזה, כי השתעשענו בו רבות. זיכרון נוסף מאותו בניין היה בנושא "אפרסק". אחד השכנים, בעלי חנות או מעבדה כלשהי בק.הקרקע, יצא למזדרון, בו היה ברז, לרחוץ פרי כלשהו. עיני יצאו מחוריהן למראה האפרסק (איך ידעתי שזה אפרסק, אני לא יודעת). לא ידעתי מה פשר הפרי הזה. התלהבתי מאד מפני שלא היה מוכר לי כלל. במרתפו של הבית היו תאים ומחסנים לכל אחד מהדיירים. במרתף זה אבי איחסן תפוחים, תפו"א, ואף הכין יין בתוך בקבוק מיוחד, עגול וגדול, שבחלק העליון הכניס מבחנה מיוחדת, דרכה יצאו הגזים והתהליך נקרא FERMENTACIA, הריח שבמרתף זכור לי עד היום, ריח של תפוחי עץ.
אחותי לאה, קראו לה LENA, פחדה לרדת למרתף, ואני כגיבורת המשפחה, נשלחתי על ידה למרתף, כדי להביא משם מצרכים וכל שנדרש. היא כנראה ירדה בעקבותי. נחשבתי כילדה שלא פוחדת משום דבר. לא הרחק מהבית הייתה כנסיה, בה לא ביקרנו. בצידו השני של הבית היה בית חולים. במעלה הרחוב הייתה כיכר גדולה, שם מכרו גלידות בין שתי וופלות. גלידה ביתית מעולה. הייתה זו עגלה פשוטה, עם גלגלים, כדוכן. מי לא טעם את הטעם הזה. דיברתי השבוע עם בת הדודה שלי, ציפורה FELA PARENCZEW, ולה אח בשם MOSZE. לאמא שלהם קראו (CELA (CIOCIA, כך קראתי לה, טעם הגלידה היה נפלא ועד היום אני מחפשת סוג כזה של גלידה, כשמלקקים אותה מן הצד בין שתי הוופלות. גם הוופלה הייתה מאד טעימה ומאז אני אוהבת מאד וופלים. באותה כיכר הייתה חנות גדולה למצרכים וממול, היה מבנה ציבורי, אליו עלו במס' מדרגות ושם מכרו לקראת חג המולד עצי אשוח. גם אנחנו קנינו אשוחים כדי לקשטם ולחגוג את בוא השנה החדשה. סיפור שובבות נוסף, התרחש בחצר הבית הנ"ל, או בחצר של בית אחר, בביתו של חבר, ילד בשם HENIEK, שיחקנו בזריקת בקבוקים. עמדתי ליד קיר והוא, מעברו השני השליך הבקבוקים לעבר הקיר ושבר אותם. באחת הפעמים פגע לי בברך שמאל והיה חתך גדול, שהבשר יצא החוצה. ההורים הוזעקו מייד ולקחו אותי לנזירות בבית החולים. הן לא הרדימו, פשוט תפרו בבשר החי, ועד היום יש לי צלקת "יפה" בברך. צרחתי כהוגן, זה ברור. בגיל 6 התחלתי ללמוד בבי"ס סמוך, ביידיש. בית הספר נקרא "יידישער מלוכה-שער שול". היה מאד מצחיק לגלות שכל אימת שהמילה "תחת" הופיעה, כל הילדים צחקו וגם אני. משמעותה של זו היה "מתחת" לדבר מה, כמובן, אלא שביידיש זה האחוריים. בבית הספר הייתי ילדה שובבה וזכורים לי "קרבות" וקטטות בין הילדים. צחקו עלי שרואים לי את התחתונים בזמן שנאבקתי. אימי סירקה אותי עם סרט חגיגי יפה, גדלתי עם שתי צמות וסרטים. כך אני מופיעה בתמונות.
בתקופת בית הספר, עברנו לדירה יותר מרווחת ברח' WESTERPLATTE 2, בשנת 1953, ומשם היה הרבה יותר קרוב לכיכר. בחזית הבית הייתה גינה מטופחת עם ערוגות פרחי אמנון ותמר. מול לבית היה בית קולנוע. אני בקושי זוכרת, אם בכלל. מעבר השני של הרחוב היה בית ספר תיכון, מבנה אדום גדול וחצר ענקית. לבי"ס זה הלכו אחותי ואחי. (לא ממש זכור לי). קיבלנו גם חלקת אדמה לגינת נוי, כ- 300 מ' מהבית בו גרנו. היה שם עץ אגס גדול, שיחי פירות יער ופרחים מדיפי ריח מדהים. אהבתי להגיע לשם עם אחי ואבי. הם נהגו להגיע לשם עם אופניים, כדי להעמיס דברים, אני באמת לא יודעת למה. יום אחד החלטתי שמשעמם לי ו"לקחתי" האופניים בלי רשות והתחלתי לרכב במורד הרחוב. מאחר ולא ידעתי איך לעצור, המשכתי לרכוב עד למורד ונתקלתי במדרכה, עליה נפלתי וכך נעצרתי. חזרתי כמובן ברגל לגן הירק, אל אחי ואבי. לא זוכרת את תגובתם. גם לא זוכרת אם חזרתי פצועה וכאובה. במורד הרחוב היה פארק עם בריכת שחיה, אליה נהגנו להגיע ולשחות. באחת הפעמים אחי "דאג" לדחוף אותי למים, מבלי שידעתי לשחות. כשהלכתי לבית הספר, בו למדתי ביידיש, הליכה לא קצרה ברחובות העיר, נהגתי להסתיר את אפי ה"ארוך" כדי שלא יזהו אותי כיהודיה. באחת הפעמים, צעק לעברי ילד פולני ŻYDÓWKA, "ז'ידובקה", יהודיה. לא היה לי נעים כלל וכלל. זיכרון מר.
העיר הייתה עיר תעשייה, כך שליד גינת הירק היה בית חרושת. אבי עבד בדירינג, בית חרושת לכותנה בצד השני של העיר. עד יום מותו, היה מספר שיש לו עדיין חלומות על העבודה שם. בדירה החדשה אני זוכרת שהייתה אמבטיה ובה התרחצנו. מאחר ויום אחד היו חסרים מים, או שקרה משהו שאיני יודעת מה, היו מים חומים, ובהם התרחצתי עם האימא שלי ביחד. עד היום אני לא יודעת מה קרה שם בדיוק. אחי היה מופקד על קרצוף רצפת העץ. אני לא יודעת אם עשה זאת בשמחה או לא, אבל ניקה. הייתה גם אח בסלון, מאחר והבית היה קר. היה לנו גם גרז' במורד, מאחורי הבית. מכונית לא הייתה לנו, אבל זה היה מחסן ראוי. נראה לי שגם דירה זו קיבלנו בזכות אחותי האקדמאית. היא סיימה תיכון ויצאה ללימודים ב-WROCŁAW, למדה משחק והופיעה במס' הצגות עם הגב' קמינסקה. התחברתי מאד עם הילדים בבית החדש. לשכנים שלנו בדלת ממול קראו JABŁOŃSKA, לבת קראו KRYSTYNA, KRYSIA עבורי, עד היום. היא קטנה ממני ב-3 שנים. בגיל מסויים הנוצרים עורכים טקס "הטבלה" לכנסיה לבנות. השתתפתי בטקס חגיגי זה בכנסיה שבסמוך לבית הקודם. בכניסה לכנסיה יש מים, בהם טובלים היד ומצטלבים. בכנסיה כרעתי ברך כמו כולם והצטלבתי, כך זכור לי. מאחורי הבית בסמוך למוסך, היה שובח יונים. אחד השכנים גידל יונים לבנות וצחורות, אלא שהן שימשו למאכל. ידעתי שהוא מולק להן את הראש. ידיעה לא נעימה בכלל. מאחר ולמדתי פסנתר מגיל 6, "הצמידו" לי אקורדאון ו/או פסנתר, כדי לנגן עבור מקהלת הכיתה. הארועים התנהלו במועדון שנפתח לפעילויות ליהודים. ההורים לבטח היו גאים. אני לא ידעתי מימיני ומשמאלי אני חושבת, ולא הבנתי איך נתנו לי לנגן ואפילו כתבו עלי בעיתון, על הילדה בשם MERA/MERIׂ אלה היו שמותי.
" ב10 למרץ נערכה הופעת ילדים יחד עם יום האשה הבינלאומי, תכנית בה השתתפו ילדים מבית הספר היידי בשם "מלוכה שול" , אותו אירגנה המורה ה. ווישניא, התקבל בברכה ע"י האורחים. בהמשך הצטיין התלמיד מכיתה ד' אלברט קונטור, אשר ניגן באקורדיאון והתלמידה מירא שלנגר, אשר ניגנה בפסנתר."
אני זוכרת את המורה שלי לפסנתר, כקשוחה וקשה. הסתובבה עם מקל, כדי ליישר לי את הגב או להעיר על נגינתי הבלתי ראויה. אבא שלי היה מכסה את שעון הקיר שמעל הפסנתר, כדי שלא אראה את השעה ואנגן בלי להתחשב בזמן. היה לו מאד חשוב שאנגן. זו היתה התרבות והחינוך שביקשו להעניק לילדים. הורי השתתפו בהרבה אירועים חברתיים, נסעו לחופשות בהרים, אליהם הצטרפתי גם אני. בימי 1 במאי צעדו ברחובותיה של העיר בגאווה ואני לצידם עם דגל ה-1 במאי. תמיד עם צמות וסרטים קשורים ויפים. בבניין עצמו הייתה עליית גג, אליה נהגנו הילדים לעלות ולהשתעשע במשחקים שונים, גם של אבא ואימא. אימה של KRYSIA חשדה בנו ובמשחקים האסורים וארבה לנו מידי פעם. התרוצצנו בעליית הגג בין הכניסות השונות. הבית היה בנוי בצורת "ר" גדולה, היו שלש כניסות לבנין ובעליית הגג היה מעבר בין כל הדירות שמעל (כך זכור לי). ביליתי הרבה פעמים עם KRYSIA בביתה וראיתי את הוריה הרבה. אבא שלה היה מנהל בבית החרושת. היה איש גבוה ונאה. הוא אכל מתוך צלחת, תוך כדי הליכה בבית, כשהצלחת בידו. ל-KRYSIA היה אח קטן בשם JANUSZEK. מלבד התמונות שלו, איני זוכרת אותו. אימא של KRYSIA דאגה "לסלק" אותי מביתם מידי פעם, מאחר ואולי הגזמתי בשהייתי שם ואולי עשינו קצת בלגן וגם הפרענו לה, כמובן. תמיד אמרה שאימא שלי קוראת לי. כששאלתי את אימי אם קראה לי, אמרה שלא. אבל לא הצלחתי להעלב או להפסיק את החברות. KRYSIA עד היום מספרת לי שאמא שלה מאד כיבדה אותי ותמיד אמרה לה להידמות אלי ולקחת ממני דוגמא, כמו נגינה בפסנתר ועוד, לא יודעת מה. נסענו פעם או יותר לקייטנות ביחד. קנו לנו גלגל הצלה בדוגמת צפרדע ירוקה ŻABA. אימי הייתה קוראת לי ŻABA, צפרדע, כי יש לזה משמעות לא כל כך טובה, בהיותה ירוקה ואולי קצת רעה/קופצנית/עגומה". בימי חורף מושלגים, האחים שלי, במיוחד אחותי עם החברים שלה המבוגרים, נהגו לקחת אותי איתם לגבעה/הר, כדי לגלוש במגלשה SANKA. הגבעה/ההר היה במעלה הרחוב ולשם הלכנו לגלוש. היה כיף אדיר. מאחורי הבית היתה ירידה לחצר ולחניות וגם שם גלשתי הרבה עם המגלשה. לאחותי היה חבר עם מכונית, שחיזר אחריה והיא לקחה אותי אתם ועם חברים נוספים. יש תמונות. יש גם תמונות מחגיגות ואירועים, מחופשות שונות בהרים ועוד. אידק באומגרט, אחד מהחבר'ה של אחותי ובן גילה (הוא בארץ עם אשתו), נהג לקרוא ליMEEEEE…….. ' במשמעות של כבשה..... כנראה שבכיתי פה ושם וצחקו עלי. אחי משה התגייס לצבא הפולני, מאחר והשירות היה חובה. היינו גאים בו והוא נראה נפלא במדים של החייל הפולני. אחי יצא לבלות בחברת בחורות שונות, גם גויות. באחת המפגשים, בריקודים, החבר'ה התנפלו עליו והחטיפו לו מכות רצח, על שהעיז לרקוד ולחזר אחרי פולניה. אבא שלי החליט שזה מספיק ומאד מסוכן להישאר בפולין. זה היה בשנת 1957, כשאיפשרו ליהודים לצאת מגבולות פולין, לעבר ישראל. יכולת לשמוע אנשים צועקים לעברך, "לך/לכו לפלסטינה". את האנטישמיות הרגשת באוויר.
עם השכנים שלנו לא הייתה שום בעיה. מה שהיה ברור לי כבר אז, כילדה ומובן והגיוני, שהיהודים מתחתנים ביניהם ויש להקפיד להתחתן עם יהודי/יהודיה. אבא שלי הכין ארגז ענק מעץ LIFT, עבור הפסנתר והמיטלטלין. התקפלנו משם, השארנו המון זיכרונות ועלינו ארצה בספט'/אוקט' 1957. סיימתי שם כיתה ה' בבית הספר היהודי, ביידיש. הדרך הייתה ארוכה ומרתקת. בזכות אחותי התאפשרו לנו תנאים טובים ונוחים. כיבדו מאד את האקדמאים. ברכבות לעבר ג'נובה, לה קראנו בפולנית גנואה, בה שהינו כשלשה שבועות. זכורים לי זיכרונות יפים מעיר זו. הסתובבנו בחופים ובעיר. חיכינו לאונייה שתעלה אותנו ארצה. האונייה "ארצה" הגיעה והפלגנו לעבר החוף של חיפה. בדרך יכולנו להשקיף החוצה, מאחר והיה לנו תא מסודר מעל המים. בהיותי בת 11 בהגיעי ארצה, העבירו אותנו לרמת-ישי, שם התקבלתי לבית הספר בסבר פנים יפות ולימדו אותי לומר שלום לכל עובר-אורח. המילה "סבלנות" שלטה בסביבתנו. הכל היה חדש ומרשים: הזיתים, השירים, הריקודים, השפה.... קיבלנו קופסאות שימורים שונים. בתוכם היו קופסאות זיתים, שלא הבנו מה עושים אתם. לאימא שלי היה כאן בן דוד הרש ומאלא טראובה, שעלה ארצה אחרי המלחמה. גר עם אשתו והבנות ביזור. הם פשוט "חטפו" את הזיתים. הם גם הציעו לאחי להצטרף אליהם ולמצוא עבודה במרכז ולעבוד עם הבן דוד השני של אימא שלי. אחי גר זמן מה אצלם בבית. קיבלו אותנו יפה מאד וביקרנו אותם הרבה. הם היו ונשארו דתיים. היום אין קשר אתם וחבל. הבנות גדלו ואין לי מושג מה אתם. MALA ו-HERSZ טראובה, הגיעו ללוויה של אבא שלי, ומאז לא ראיתי אותם. כעבור כשנה לערך, דאגה אחותי להעביר אותנו לפרדס רובין, שליד גבעת שמואל של היום. הייתה שכונת צריפים. זכור לי כי שכבתי על ה"כבודה" העמוסה על המשאית, והבטתי לשמים. היה ערב וראיתי עצים גבוהים. נדמה לי שעברנו בכפר מלל, היום הוד השרון, בשדרת העצים שלאורך הכביש. הדרך הישנה עברה מחיפה דרך כביש 4 של היום. דרך ארוכה. החבר של אחותי מפולין, אותו אהבה, בשם אברהם שוואלב, הגיע ארצה עוד לפנינו עם משפחתו. הוא חיזר אחריה עוד בפולין ושיחק אתה בתיאטרון של קמינסקה, כדי להיות קרוב אליה. בפרדס רובין היה אולם תרבות קטן, בו התחתנה עם בחיר ליבה. ליד הצריפים היה פרדס תפוזים גדול. אהבתי "לקחת" משם תפוזים ובאחת הפעמים "תפס" אותי שומר ו"הסגיר" אותי לאימא שלי. חטפתי על הראש, אבל הבנתי אולי שזה תרגיל, כי המשכתי עם מעשי ה"לקיחה" עד היום. אני נמשכת לכל בוסתן או פרדס, בו יש גידולים, הניתנים לאכילה מיידית, כמו אפרסמון, קלמנטינות, פומלות, ענבים, פקאנים ועוד... ליד הצריף הייתה גינה שטיפלתי בה ושתלתי שם עץ שעד היום הוא קיים. אהבתי לטפס על שלדי בניינים ועצים.... ולשחק עליהם. ארגנו בין הילדים "חנות" ו"מכרנו" חול ואבנים. שיחקנו בחוץ והשתובבנו. בבית הספר שבגבעת שמואל "פתרו" אותי מלימודי ערבית, כי זה היה כבר יותר מידי עבורי, בגלל היותי עולה חדשה. זה היה מעמד מכובד ומתוך התחשבות. כל פעם הייתי מכינה שיעורים עם חברה אחרת, כדי שתעזור לי בעברית.
בגיל בת מצווה, עשו לי מסיבה קטנה וקיבלתי שעון מתנה והייתי גאה על כך. לקראת כיתה ז', עברנו לגור בפ"ת, בשיכון, גם בזכות אחותי האקדמאית. אפשרו לנו לגור בבנין ק.קרקע, שלשה חדרים יפים. אחותי כבר הייתה נשואה. אחי ישן בסלון. הייתה דלת לסלון. אני קיבלתי חדר משלי עם חלון דרומי. היה נפלא, כי הרביתי להשתזף ולהתחמם דרכו. סידרתי לעצמי שמיכות על החלון וישבתי עליו לספוג את חום השמש. אולי גם למדתי קצת. אהבתי מאד לשחק בפאזלים ולהרכיב מטוסים, הליקופטרים ועוד. גם התחלתי לסרוג. בבית הספר הייתה מגמת מלאכה. אהבתי להכין תמונות מעץ. היה מאד מעניין לעסוק ביצירות שונות. גם ניגנתי. אבא די הכריח אותי לנגן. היה מוריד את השעון מן הקיר, שלא אראה את השעה.
את כיתה ח' סיימתי בבית ספר פיק"א בפ"ת. לאחר מכן בבית ספר תיכון אחד-העם, בו למדתי שלש שנים בלבד. בשביעית התחלתי מגמת ביולוגיה. הצטיינתי בפיזיקה. חשבון, אנגלית צרפתית הקשו עלי. גם תנ"ך ועברית, לא הקלו עלי. המורה לצרפתית היה השכן שלי בשם כינורי שלמה. הרבה לא הצלחתי ללמוד. הייתי תלמידה מאד רצינית, ובכל זאת היה לי קשה בשנה זו. עם גמר כיתה י"א, עברתי לבי"ס "אורט" כ"ס, מגמת שרטוט בניין, שם עשיתי חיל. אהבתי את מקצוע השרטוט ואחרי השביעית, הכל היה לי קל. המקצועות היו ברמה סבירה והצטיינתי בלימודים. הצלחתי אפילו "להתפלח" מידי פעם מבית הספר לבריכה שבסמוך. לכוון בית הספר נסעתי יחד עם חברה מפ"ת. (מה שמה?) בשכנות אלי, בחלק השני של הבית גרו משפחות "מזרחיות". שתי כניסות היו משפחות ממזרח אירופה ושתי כניסות נוספות עם יוצאי המזרח. כך דאגו לשלב בין העולים. הייתה לי חברה בשם יהודית סיטי. משפחה מעיראק. נחמדים מאד. "שרצתי" אצלם הרבה. הקשבנו למוסיקה שאהבנו מתחנת מונטה קארלו וגם לאום כול טום שהיא אהבה. יחד חלמנו בלילות אל מול הכוכבים. טיילנו והסתובבנו הרבה בדיזנגוף. ליהודית היו הרבה חברים מן העילית והבוהמה של ת"א. ישבנו הרבה בקאסיט ורובאל. יהודית "קלטה" פטנט לא נורמלי. כדי להיכנס לקולנוע היכל ו/או הדר בפ"ת, הייתה מסניטה בין שפתיה "FOX", וכך הכניסו אותנו לקולנוע וקיבלנו מקומות מכובדים. המשמעות מובנת, אבל מנין היא לקחה את השיטה הזו אני לא יודעת. החבר'ה שלה גילו לה לבטח. זו הייתה חברת הסרטה בחו"ל. בשכונה הייתה להקת בנים. הם ניגנו בכלים שונים והיו הרבה מסיבות, הלכנו יחד. רקדנו הרבה SLOW, הבחורים תמיד התחילו אתה. נסענו יחד לחופשות באכזיב והכרנו בחורים, אבל תמיד היא הייתה מסמר העניינים וכמובן שהתחילו איתה. אני הייתי ברירת המחדל. אין לי מושג אם היא הצליחה לגמור את התיכון, מאחר ודרכינו נפרדו. היא לא התגייסה לצבא ואני כן. לא זכור לי שהיינו נפגשות גם בהיותי שנתיים ב"אורט" כ"ס. אולי כן.
בסביבה הייתה עוד חברה בשם לאה באסון. גם אתה היו קשרים, אבל פחות. בזמן הצבא הכרתי את ליזה, שגרה בשכנות אלינו, מעבר לתחנת הדלק. היינו יחד בטירונות, אני חושבת. אנחנו חברות עד היום. היא אימא שכולה לבנה .... ז"ל. נשואה לשלמה רוטהולץ ובנם רועי, לא הלך לצבא, בגלל קשיים שונים. היום הוא בן שלשים ושתיים. התחתן לפני כשלש שנים ואחרי שנה התגרש.
הטירונות בגיל 19 הייתה עבורי חוויה בפני עצמה ומלאה אותי בגאווה. אהבתי להיות טירונית ולשרת בצבא. כחיילות נידבו אותנו לאחד המצעדים ממחנה שליד איילת השחר עד לבירנית (לא ממש זוכרת). שרנו וצעדנו. גם את זה אהבתי. עד היום אני אוהבת ללכת. זה עושה לי טוב. בצבא עברתי קורס כפקידת אפסנאות. שולבתי במחנה מוצקין, ג'למי, צומת ג'למי ומחנה עמוס, על כביש הסרגל, לכיוון עפולה. את המגורים קיבלנו, שתי חברות שלי ואני, במלון מיוחד לחיילות בעיר התחתית, חיפה. בפתחו של המלון היה תמיד שומר מבוגר, ששמר עלינו מכל פגע. היום זו שכונת הגרמנים שלמרגלות הגנים הבאהאיים. זהו מקום מקסים, אותו שיפצו בשנים האחרונות, למופת. במקום בית חיילות זה, נבנה בית מלון גדול ומרווח בסמוך. את זה ידעתי כבר מלפני שנים, אבל אף פעם לא ניגשתי לשם. תמיד עברנו במקום בדרכנו צפונה לחברים בקריית ים. באחד הביקורים שלנו בחיפה וטיול בשכונה הגרמנית המשופצת, התעקשתי להיכנס לתוך מבנה בית המלון לשעבר, קיבלתי ביטחון ורצון עז לראות מה ואיך השתנה. היום זו מסעדה מקסימה. מתחת לרצפה גילו עתיקות וכיסו את הרצפה בזכוכית. פשוט מקסים. החדר בו התגוררתי עם עוד שתי חברות הפך לחדר של המסעדה. החדר השני הינו מטבח. בחיפה, בזמן שרותי הצבאי, הייתה לי חברה בשם שרה. גם משפחתה קיבלה אותי בסבר פנים יפות ויכולתי לבקר אותם לעיתים קרובות. הכרתי אותה מן הטירונות והמשכנו להיות חברות טובות עד היום. הקשרים נשמרים. היא התחתנה עם מנחם רוטקופף ולה שלש בנות נשואות. היא שמחה לבשר לי על הריונה של נחמה/ניקי, ביתה הבכורה, כשנפגשנו בקיסריה במוזיאון ראלי. היא מקפידה מאד להזמין אותנו לכל השמחות שלהם ומארחת למופת, בכל דירה/בית, בו התגוררה.
במחנה מוצקין חיזר אחרי אחד הבחורים/חיילים. לא ממש נחמד להיות מחוזרת מפני שמייד השמועה הייתה עוברת בין החיילים ודי התביישתי. הבחורים לא לוקחים ברצינות את החיזורים, וברגע שנענים להם, מייד רצים לספר לחבר'ה. זה ברור. מאחר והייתי תמימה, לא הבחנתי בזה על ההתחלה וחבל. שם הבנות שמרו בבודקה של הכניסה למחנה. לפעמים ישב אתי/לידי חייל כלשהו. זוכרת שהייתי מניחה את הראש על השולחן עם הנשק ונרדמת. במשמרות, היינו ישנות באחד החדרים. במחנה ג'למי הייתי חיילת יחידה בין חבורת בנים. עברתי לשם עם הבוס שלי ממחנה מוצקין. שמו היה נדלר, איש נחמד מאד ואדיב. הוא גר בבניימינה. אחרי הצבא לא היינו בקשר. בג'למי הייתי מחוזרת, מפני שהייתי חיילת יחידה, בין הבנים. אפשרו לי לאכול בחדר אוכל קצינים. תפחתי בצבא לגודל של 64.0 ק"ג., המון. הייתי רחבה מאד. במחנה זה עשיתי די חיים משוגעים. הביתה נסעתי בטרמפים מידי פעם. מלבד מקרה אחד לא נעים שמישהו ניסה עלי את תרגיליו, הנסיעות עברו בשלום. משם, עברנו כחבורה (לא זוכרת), למחנה עמוס, ליד עפולה. גם משם נסעתי בטרמפים הביתה מידי שבוע, דרך ואדי ערה. כל ערב חזרתי לחיפה לישון בבית המלון. בזמן שהותי בחיפה, היו לי עוד שני מחזרים, אותם אני בקושי זוכרת. עבר הרבה זמן ולא משתדלים לזכור. אחד מהם היה שמנמן ושירת בששת הימים בלבנון. הביא לי משם "מתנה", ש"ששדד" מאחד הבתים, איפור מפיח, בתוך כלי מברזל. מאד נחמד. עד היום יש לי את זה. יש לי גם תמונות מן המחזרים השונים. הוא ניסה ליצור אתי קשר כשהייתי כבר נשואה. מה שהרתיע אותי, הוא שהיה בן יחיד. תמיד חשבתי שלא אתחתן עם בן יחיד, מאחר ויש עם האגו בעיות.
חברה מהצבא בשם מריה, הכירה לי את אבי, בחתונה שלה. אבי הזמין אותי לרקוד, וכך הכרנו. כעבור שלשה חדשים התחתנו. כשנתיים לאחר השירות הצבאי, התחלתי לעבוד כשרטטת בניין בת"א. תחביביי: לסרוג, לנגן, לאסוף בולים ועבודת יד.
