חיה וברל שלנגר
ul: Nowa 2, Kalisz
נולדה בקאליש פולין בפסח 23.04.1908.
נפטרה בסוכות/שמחת תורה כ"ג תשרי תשנ"ח 24.10.1997
עפ"י סיפוריה של חיה/שרה שלנגר לבית יחימוביץ: חיה/שרה, הייתה בת יחידה בבית, מלבד שני אחיה. חיה/שרה למדה עד גיל 16, 10 שנות לימוד במקום 12, בגלל שהיתה צריכה לעזור לפרנסת הבית. בגיל 16 עבדה בתפירת הכובעים בבית ועזרה לאביה במכירה. כדי למכור הסחורה, נסעו לכפרים. חיה/שרה נסעה עם אביה ביום א' אחר הצהרים וחזרו ביום ו' אחר הצהריים. כשהיה קר, ישנו על העגלה וכשהיה חם, ישנו על החבילות בחוץ. בשוק היה דוכן ומדפים בכדי לשים את הכובעים לפי היקף הראש ולפי המספר. היו פעמים שיצאו לשוק השכם בבוקר וחזרו בערב ב-17.00 אח"כ הלכה לספורט, מס' פעמים בשבוע.
בערל שלאנגער נולד בקאליש פולין בסוכות 18.10.1908
נפטר בי"ב באייר תשמ"א 16.05.1981
בהיותה בת 17, פגשה חיה את ברל שלנגר, בחנות להשכרת אופניים. פעמיים בשבוע ברל לימד אותה לרכב על אופניים, אח"כ הזמין אותה לבוא אליו, ולפני שחזרה הביתה "ביקש" לתת לחיה "נשיקת לילה טוב" ביד, מפני שפחד לבקש לתת לה נשיקה בפנים, אחרת היא תיעלב, תברח ותהיה ברוגז. חיה הייתה מאד רצינית. כך המשיכו בדרכם כחברים עוד 4 שנים, עד גיל 21. בגיל 21/20 הלכה חיה/שרה לעבוד בחנות בגדים וגם עבודות שונות אחרות, מאחר וההורים לא יכלו לממן בגדים חדשים לחתונה ולא היה מספיק כסף.
בגיל 23 הזוג התחתן. הם גרו בקאליש ברח' BABINNA מס' 2. ברל אף פעם לא צעק על חיה, הם לא רבו.
היה ביניהם קשר טוב מאד, היו חברים טובים והנישואים הצליחו. ברל עבד בבית בהכנת עימום מעור לנעליים (החלק העליון של הנעל). ברל קיבל מהמעביד שלו עור בשביל להכין את הנעליים. גם חיה/שרה עזרה במה שהיה צורך.
אחרי שנה, בהיותה בת 24, בשנת 1932, נולדה לאה, ביתה הבכורה, בביתם של גיטל ומאיר יחימוביץ (לא בבית חולים), בקאליש רח' נובה 2. חיה שהתה בבית הוריה חודש ימים. אחר כך חזרה לברל ברח' בביננה 2 BABINNA. הם גרו בחדר אחד. כעבור שנתיים ב-1934, הגיעה אמא של ברל, ריילע שלנגר/גלברט האלמנה, לגור אתם. חיה הזמינה את חמותה לשהות אתם באותו החדר ונתנה לה את המיטה, כשברל וחיה ישנים על מזרון, על הרצפה. המצב היה מאד קשה. היה צריך לדאוג לניקיון, לבישול, לתינוקת וניהול הבית. כעבור שנה, המשפחה רצתה לעזור לריילע, לכן הכירו לה חבר עם דירה והיא התחתנה אתו. לריילע היה קשר טוב מאד עם חיה/שרה, אף על פי שיצאה מן החדר שלהם.
כעבור שלש וחצי שנים, באוגוסט 1935 נולד משה בבית חולים "שבינטו-טרוייצה". חיה/שרה הייתה שבוע בבית החולים ולאחר מכן חזרה לביתה. היה מאד קשה בחדר אחד עם שני הילדים. בחודש ספט' 1939, כשלאה הייתה בת ½7 ומשה בן 4, הייתה שריפה בקאליש. הגרמנים עברו בכל בית יהודי והכריחו אותם ללכת לגטו בקאליש, ע"י איום בנשק. הגטו היה מקום גדול, המוקף בגדר תיל. הגרמנים עינו את היהודים, בלי התחשבות ובלי רחמים. כאשר נודע לחיה על כך שהוריה ואחיה נלקחו לגטו, אירגנה חיה בריחה עם שני ילדיה לאה ומשה, ברל, גיסתה צעלא ושני ילדיה ציפורה ומשה. לקחה עמה כרית ולחם לרכבת בדרך לרוסיה. את כל שאר החפצים השאירו בבית.
הערה ממרי שרון: בזמן המנוסה מקאליש וההתארגנות לנסיעה, פגשה בחוץ את לייב, הבן של יהודה/אריה (אחיה) ושאלה לאן פניו מועדות. הוא אמר שניגש הביתה להביא כרית לסבתא. שנים אח"כ אמרה שהצטערה שלא לקחה אותו אתם לברה"מ, במנוסה.
כשהגיעו לתחנת הרכבת והיו בדרכם לרכבת, הגרמנים ציוו עליהם ללכת מהר ולהזדרז ומי שלא היה יכול ללכת כל כך מהר, היה מקבל מכה בשוט ברגל, בגב, בראש ובכל חלקי הגוף, בלי אבחנה. ברל היה עם שני הילדים, לאה ומשה, לכן לא היה מסוגל ללכת כל כך מהר וחטף מכה בראש. כאשר הגיעו לתחנת הרכבת השנייה, הגרמנים ציוו על היהודים, על הגברים לשכב על המסילה וכשהרכבת התקרבה, היו צריכים לקום ולרוץ. זה היה מעין משחק לגרמנים ותעלול זוועתי.
בדרך לרוסיה, היו הפסקות שלא היה אפשר לדעת מתי הרכבת יוצאת ואם מישהו היה צריך ללכת לעשות את צרכיו, היה עלול להפסיד את הרכבת, ואם פספס, היה צריך להגיע עם רכבת אחרת ולחכות עד שתגיע, אם בכלל.
כשהגיעו לרוסיה, קיבלו חדר בלי רצפה. הייתה מיטה מעץ, הקירות היו רטובים והיה קר מאד. במשך הזמן קיבלה חיה עבודה באיסוף כותנה בשדות. הם לא קיבלו כסף בתמורה, אלא 200 גר' לחם. העבודה לא הייתה קשה במיוחד. ברל עבד באיסוף ירקות בשדות והילדים, לאה ומשה, היו לבד בבית ושיחקו בחוץ עם עוד כמה ילדים. כעבור זמן, כל המשפחה נסעה ל-ברדיאנסק. שכרו חדר אחד בשביל כל המשפחה. ברל וחיה הלכו לעבוד. חיה הייתה בהריון בחודש ה-5, הלכה לעבוד במסעדה. עלתה על סולם וצבעה קירות, וזאת בכדי לקבל צלחת מרק. היא עבדה כך שלשה חודשים וזה היה מאד קשה. זה היה בקיץ. היא יצאה כל בוקר בשעה 7.00 וחזרה אחה"צ בשעה 16.00. כך נהג לעשות גם בעלה, ברל. בשנת 1943 (הערה ממרי שרון: טעות, בשנת 1940), בחודש התשיעי להריונה, באוקטובר, נשארה חיה בביתה וילדה את ביתה ז'ניה, בבית חולים. אחרי הלידה, חיה קיבלה חופשה של שלשה חודשים ואחר-כך עבדה באיסוף כותנה בשדות. ז'ניה הייתה בת 1/2 שנה, ילדה בריאה מאד. בכל בוקר נאלצה חיה להשאיר אותה במעון, מאחר ונאלצה ללכת לעבודה. אחרי העבודה לקחה את ז'ניה הביתה. יום אחד, כשבאה חיה לקחת את הבת ז'ניה מהמעון, הבחינה שהילדה הייתה מאד חולה, מסביב לפה היה כחול והייתה מחוסרת הכרה. באותו יום ז'ניה נפטרה במעון. חיה שאלה את בעלי המעון לפשר העניין ולמה מתה. תשובתם הייתה שהיא חלתה. אסור היה להתלונן ולפנות לרשויות.
(הערה ממרי שרון: אמא טענה שהרגו אותה שם. היא הביאה אותה בריאה. )
באותו יום הלכו ברל וחיה לבד, וקברו את ביתם היקרה ז'ניה בשדות בכפר בו שהו. מות ז'ניה היה משבר גדול מאד בשביל חיה.
Berdyansk
במשך הזמן, קיבלו רשות לנסוע חזרה לפולין. בתאריך 06.02.1946 נולדה מרי. מרי, על שם הסבא מאיר יחימוביץ, אביה של חיה/שרה. כשמרי הייתה בת שבועיים, יצאו לדרך. הם נסעו ברכבות והיו הפסקות של כמה ימים והמשפחה נאלצה לישון בחוץ. היה מאד קר וקשה. במרץ עלו על רכבת הישר לפולין. בזמן ההפסקה, ברל הלך לחפש מים כדי לכבס החיתולים. כשחזר, הרכבת נסעה בלעדיו. הוא נאלץ להגיע ברכבת אחרת לתחנה הבאה, ושם פגש את חיה והילדים. משה היה מאד חולה בדרך. מבנובקה נסעו לוורוצלב. מרחק של כ-1700 ק"מ.
הג'וינט עזרו ליהודים שהגיעו מרוסיה. ובעזרתם, המשפחה קיבלה אוכל. פיזור היהודים היה מאורגן.
מוורוצלב נסעו ל- DZIERŻONIÓW. מרחק של 55 ק"מ.
לבסוף הגיעה המשפחה לנידרשלזיה DOLNY ŚLĄSK בחודש מרץ/אפריל 1946 לעיר לנגן-בלאו (בפולנית BIELAWA) שישה ק"מ דרומית ל-DZIERŻONIÓW. הם קיבלו דירה עם רהיטים מלאי פרעושים, בגדים, מגפיים והכל היה מטונף ומלוכלך, בגלל שזו הייתה דירה שהגרמנים נטשו ולא ניקו אותה תוך כדי הנטישה. לאה ומשה הלכו לבי"ס יהודי. ברל וחיה הלכו לעבוד בבית חרושת דירינג DIRING (בגרמנית), לכותנה. מרי הלכה למעון. אחרי העבודה, חיה לקחה את מרי הביתה. למשפחה לא נתאפשר לחגוג חגים יהודים. בין הגויים, הם רצו להידמות להם, בפרט שלא היו דתיים. ובכל זאת, עם חזרתם ל-BIELAWA, פולין, הקפידו להתקבץ עם החברים היהודים ובמסגרות של ארועים משותפים לשמור על שארית הפליטה. מרי הלכה לגן ילדים, שנוהל ע"י יהודיות ואח"כ בי"ס שלמדו בו ביידיש.(הערה ממרי שרון)
חיה וברל עבדו עד אשר קיבלו רשות לנסוע לא"י יחד עם המשפחה ועוד אלפי יהודים מפולין בשנת 1957. בחודש אוקטובר יצאו ברכבות לאיטליה, לג'נובה. שם קיבלו בית מלון לצורך לינה וכעבור שבועיים בערך, יצאו באוניית "ארצה" לא"י. באוניה היה להם כיף. הם קיבלו תא מיוחד שהשקיף על הים, בזכות לאה, שהייתה אקדמאית ולאקדמאים נתנו תנאים מועדפים. בדרך ראו מס' הרי געש, את חופי קפריסין ולבסוף נשקפה למול עיניהם חופה של חיפה. בהגיעם ארצה, הסוכנות קיבלה את פניהם. המילה הראשונה שלמדו אז בעברית, הייתה "סבלנות"! נציגי הסוכנות חילקו את העולים לפי רצונם, פחות או יותר, לעבר יישובים שונים. משפחת שלנגר קיבלה בית ברמת-ישי, שליד טבעון, שם שהו כשנה בערך. לאה, בהיותה אקדמאית, עזרה למשפחה בארגון המגורים. לכן, הם קיבלו צריף בפרדס רובין, ליד בני-ברק וגבעת שמואל. ברל קיבל עבודה ושהו שם כשנה וחצי. לאה התחתנה עם אברהם שוואלב בצריף התרבות של פרדס רובין. לאה שוב דאגה להעביר את ההורים לבית קשיח, דירה בפ"ת ברח' ז'בוטינסקי 21. סבתי עבדה בכל מיני עבודות ניקיון , 40 בתי שימוש כל יום. היא עבדה רק חצי שנה בניקיון השרותים. לא יכלה להמשיך, מפני שהקיאה כל הזמן. עבדה במשרדי "גחלת" ומשרדי "חומרי נפץ" בניקיון. בשנת 1981, י"ב באייר, סבי ברל נפטר, עקב ניתוח בראש, מפני שקיבל מכה בראש מהגרמנים. עבר ניתוח קשה, והיה משותק בחצי הפנים ומהניתוח השני לא קם. עם יציאתה לפנסיה, עבדה בהתנדבות בבית חולים בילינסון משנת 1984 עד 1990.
תמונות נוספות של חיה וברל שלנגר בגלריית התמונות
