לאה שלנגר
היא נפטרה בתאריך 7.3.2023
נולדתי ב-10.2.1932 בקאליש KALISZ, שם גמרתי כיתה א' בבי"ס ע"ש ELIZA ORZESZKOWA אליזה אוז'שקובה (בתעודה מ-22.12.1938/39 הציונים: טוב מאוד).
ב-1939 ברחנו מקאליש. בתחילה, היינו באוקראינה. אחר כך ברוסיה. כשהגרמנים התקדמו, נשלחנו לאוזבקיסטן ע"י השלטון הרוסי.
עם נסיגת הגרמנים מרוסיה, חזרנו לאוקראינה (שאז הייתה בריה"מ) ב-1943/44 עברתי לכיתה ו'.
ב- 1946 כשחזרנו לפולין, לא ידעתי יידיש ולא פולנית, ידעתי רוסית, אוזבקית ובולגרית. הלכתי לביה"ס היהודי, שבו למדנו יידיש, פולנית וגם עברית. מעניין שבשפות זרות, באנגלית, היה לי ציון טוב מאוד. למדנו גם ציור (ואני לא יודעת לצייר אפילו פרח), עבודות יד והתעמלות. בסופו של דבר, לא ידעתי שום מילה בעברית כשעלינו לארץ.
יש לי תעודה, ממורה החברה באיגוד מוזיקאים, המצביעה ש"לאה שלאנגער מרח' WOLNOŚCI 123 הייתה תלמידה שלי לפסנתר מ-01.04.1950 והיא כשרונית מאוד". (התעודה ניתנה, כדי שאקבל פסנתר).
אחרי הבגרות, נשלחתי לוורשה לסמינר למורים, תיאטרון ועוד.
בתיאטרון היידיש הממלכתי בוורשה הייתי מ-12.10.1953 עד 30.9.1957.
נכנסתי לתיאטרון, ללא לימודים גבוהים, רק אח"כ בוורוצלב למדתי מ-1953 עד 1954.
קיבלתי תעודה מאקדמיה למוזיקה, מדור זימרה כיתה א', מקצוע ראשי טוב, פסנתר טוב מאוד, פיתוח שמיעה טוב, לימודי מוזיקה שנה ראשונה טוב מאוד.
בהיותי בתיאטרון, למדתי וסיימתי לימודים אקסטרנים תיאטרון ובימוי אצל מורים מובחרים מהאקדמיה הממלכתית לתיאטרון וקולנוע בקרקוב. וב-1955 קיבלתי ממשרד התרבות ואמנות בוורשה תעודה, שסיימתי את הלימודים, עברתי את הבחינות והתקבלתי רשמית לאיגוד השחקנים.
עוד בזמן שלמדתי לקראת הבגרות בביילבה, הוזמנתי לחוג דרמה במועדון של עובדי בית החרושת. חוג זה היה ברמה גבוהה מאד. הגיע במאי לא מקומי ועשה תיאטרון עם אנשים צעירים שעבדו בבית החרושת. הם עשו הרבה הצגות. לא הייתי שייכת לחוג, כי עדיין הייתי תלמידה. הם העלו הצגה מאת קורנייצ'וק, דרמטורג וסופר רוסי. להצגה קראו "ZAGŁADA ESKADRY" (חורבן צי המלחמה). העלילה מתרחשת על אנייה עם 40 גברים ואישה אחת בלבד. היה צורך באישה לתפקיד הראשי, כמפקדת האנייה הקומוניסטית. הייתי פופלרית בביילבה ועל כן, הציעו לי את התפקיד וזה הכריע את גורלי להיות שחקנית.
ההצגה הוזמנה לפסטיבל לכישרונות צעירים בוורוצלב WROCŁAW. לפסטיבל הגיעו מנהלי תיאטראות כדי לחפש כישרונות צעירים. קיבלתי כמה הצעות. גם הבמאי של תיאטרון היידיש בוורוצלב רצה לגייס אותי, אבל הייתי עוד בתיכון. בתיכון, יעצו לי ללמוד דיפלומטיה או הנדסה, כי הייתי פעילה בתנועת הנוער, הייתי ראש תנועת הנוער וראו בי מנהיגה. תמיד ניהלתי קבוצות נוער ושרתי במחנות קיץ של תנועות הנוער היהודי. כשבאתי לוורוצלב לפסטיבל, החליטו ברצינות לגייס אותי לתיאטרון היידיש. אמרתי למנהל התיאטרון שאני רוצה להיות מהנדסת. הוא אמר לי שאהיה מהנדסת של לבבות. יכולתי גם לעשות קריירה יותר טובה בתיאטרון פולני מאשר תיאטרון יידיש, אבל בחרתי בתיאטרון יידיש. עד היום לא ברור לי מדוע. הרמה הייתה גבוהה מאד עם שחקנים יוצאים מן הכלל, אבל שפת היידיש הגבילה, הרי השפה המקומית היא פולנית.
"די באבע דערציילט" (הסבתא מספרת) הייתה ההצגה הראשונה שלי בתיאטרון היידיש. שרתי, רקדתי ושיחקתי את התפקיד של לילית, השדה, שבאה ומנסה להוציא מדעתם את הגברים היהודים ובמיוחד את הדתיים ולגרום להם לחטוא. היא מפעילה כל מיני תכסיסים. זה היה REVUE, הצגה סטירית, הכוללת מערכונים, שירים וריקודים.
תחילת 1957 נסעתי עם התיאטרון לסיור באירופה. ביקרנו באמסטרדם, פריז ולונדון. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי את העולם המערבי. בלילות הסתובבתי בשאנז אליזה בפריז, כי רציתי לראות הכל. למחרת אמרו לי שאני משוגעת, כי רק זונות מסתובבות שם בלילות. בלונדון, היה גבר שחיזר אחרי (אפילו לא זוכרת איך קראו לו) ובא עם אוטו. לא זוכרת איך הוא נראה, אך אני זוכרת שהוא בא כל יום בחליפה אחרת ומכונית אחרת עם צבע זהה לחליפה.
השתתפתי בהרבה הצגות, כמעט בכל הצגה שהוצגה בתיאטרון היידיש בוורוצלאב ובוורשה, מאז שנכנסתי לתיאטרון. כשחזרנו מהסיור באירופה, נהייתי אדם אחר. הושפעתי הרבה מהמקומות בהם הייתי.
כשחזרתי לביילבה BIELAWA, ההורים סיפרו לי שהרביצו לאחי, משה, כי רקד עם גויה. זה מה שהכריע אצלי, כי יש להגר לארץ. הוחלט שניסע לארץ ישראל. קיבלתי מספיק כסף מהסיור ונתתי את הכסף להורים, לצורך המעבר לארץ ישראל. הודעתי בתיאטרון שאני עוזבת. היה לי מאד קשה, כי הייתה לפני קריירה יפה מאד. הם גם לא רצו לתת לי ללכת, והציעו לי תפקידים ראשיים, הכי טובים שיש. אני לא הייתי היחידה, היו עוד כמה שעזבו לארץ ישראל.
אברהם שוואלב ואני הכרנו מילדות, היינו באותה הכיתה בביה"ס היהודי. הוא ישב מאחוריי וחיזר אחרי כבר מאז. הוא הגיע לוורשה לתיאטרון היידיש אחרי, כדי להיות על ידי ועשה הכל כדי להיכנס לתיאטרון. שם היו צריכים שחקנים צעירים ונאים מאד כמוהו. הוא גם שיחק קלפים והמנהלת הייתה זקוקה "ליד רביעית". זה היה שידוך מצוין והוא שיחק תפקידים חשובים. בהצגות של מולייר, בטוביה החולב (איתי) ותחנת הקמח. הוא נסע לישראל כחצי שנה לפנינו, עם הוריו, אחיו ואחיותיו. כאן הוא מיד ניסה להיכנס לתיאטרון יידיש. התיאטרון היידיש לא היה לטעמו וגם לא בער לו לשחק. לכן, הלך לעבוד במקצוע שלמד בפולין, חרטות. הוא התקבל למפעל בפתח-תקווה, בית חרושת "סיב", מקום שייצר חוטי כותנה. הוא עבד בהתחלה כחרט. בהמשך, היה אחראי על המכונות והפך להיות מנהל המחלקה הטכנית. עם הזמן, סגרו את בית החרושת ופיטרו את כולם. יחד עם חבר שלו (זה היה רעיון של החבר), פתח חנות גדולה לבגדי ספורט בפ"ת. השקיע את כל הפיצויים. העסק לא הצליח ועבר פשיטת רגל. לבסוף הלך לעבוד בהתקנת מזגנים. עבד קשה מאד כדי להתפרנס. למרות שכבר עבר התקף לב 15 שנה לפני כן, הוא המשיך לעבוד. הוא הכחיש את העובדה שהוא לא במצב טוב. היה גאה מאד, גאווה גברית (טיפשית). הוא הלך בסתר לרופא לב, אך לא רצה לעבור צינטור, למרות שהיה צריך (רופאים המליצו). למרבה הצער, בשנת 1987 הוא עבר שוב התקף לב ונפטר בבית חולים. זה היה כחודש אחרי שאחיו הגדול אליעזר, נפטר ממחלת הסרטן. לאברהם זו הייתה מכה קשה מאוד. הוא ביקש להיקבר על יד אחיו וכך היה.
בשנת 1957 הגענו לארץ, היה חם מאד, לקחו אותנו לרמת ישי (כיום מקום מגורים יוקרתי). אני בנעלי עקב, בתוך החול. קיבלנו מבנה קטן דו משפחתי . מייד אמרתי: "אני לא נשארת פה".
כשירדתי מהאנייה, חיכה לי בנמל אמרגן ושמו פאבל גורנשטיין, אמרגן של דג'יגן ושומאכר (קומיקאים מלודז' שהיו מוכרים בכל העולם, הם עלו לארץ והמשיכו לעשות סאטירה). הוא הציע לי לעבוד איתם וביקש שאשמור על קשר. קבע תאריך קונקרטי להופעה. זה היה בדיוק שבוע אחרי בואנו ארצה. משפחת טראובה הזמינו אותי לעבור אליהם לאזור, כדי שאהיה יותר קרובה לתל-אביב. הייתי אצלם כמה שבועות. קיבלתי 2 שירים בעברית ושבוע אחרי שהגעתי, עמדתי על הבמה באוהל-שם בתל-אביב, מול 800 איש באולם ושרתי. ההופעה איתם הייתה הצלחה גדולה. הקהל הריע ושומאכר נאלץ להרגיע אותם ולהבטיח שאחזור לשיר. המשכתי לעבוד איתם שנים רבות. הם דאגו שאקבל מהסוכנות דירה בקרבת תל-אביב ואז העבירו אותנו לפרדס רובין, שליד בני ברק וסמוך לגבעת שמואל, הקרובים לפתח תקווה. שם גרנו בצריף דו משפחתי. התחתנתי עם אברהם במועדון השכונה בתאריך 20.04.1958 ע"י הרב י.ד.זינגר בא' באייר תשי"ח.
עבדתי גם עם יוסף בולוף, בן-עמי, זיגמונט טורקוב. הייתי עסוקה מאד. בבקר חזרות ובערב הופעות. הרווחתי מצויין. קיבלתי משכורת גבוהה כשחקנית. שיחקתי תפקידים ראשיים. אנשים ברחוב השתחוו בפניי (לא נעים להגיד, אבל זאת האמת). הקריירה שלי נמשכה הרבה שנים, הייתי מאד מפורסמת. שיחקנו גם ב"הבימה". אני אפילו קיבלתי את השמלות של רובינא למחזה של י.י.זינגר "האחים אשכנזי", למרות שהיא לא נתנה לאף אחד ללבוש את הבגדים שלה.
אחרי שהיא ראתה אותי בתפקיד "מלכת בת שבע" בהצגה "שלמה המלך ושלמאי הסנדלר" והתרשמה מאד, ביקשה למסור לי את מילות הערצתה. נעמי שמר תרגמה במיוחד עבורי ליידיש את השיר "ירושלים של זהב" ואישרה להקליט אותו לתקליט הראשון שלי.
15 שנה הייתי בארץ ושיחקתי רק ביידיש. הופעתי במיטב ההצגות מן הרפרטואר של תרבות היידיש והעולמית. הרמה הייתה גבוהה מאד. הציגו אז ב"הבימה" את "מות הסוכן" וגם אנחנו הצגנו את ההצגה הזו (אגב, התפקיד במות הסוכן, היה התפקיד הראשון הדרמתי ששיחקתי בתיאטרון בארץ).
השחקנים הנבחרים של "הבימה" באו במיוחד לראות איך אנחנו מציגים אותה. אח"כ בולוף כבר לא הגיע לעתים תכופות ושומאכר נפטר. למרות שהיה עדיין ביקוש לתיאטרון יידיש והופנו אלי הצעות רבות, עברתי לתיאטרון עברי. חברה שלי מתיאטרון היידיש מוורשה כתבה עלי בעיתון בארץ, ש"בגדתי ביידיש", אך זה כמובן לא נכון, כיוון שבמקביל, המשכתי להציג ביידיש, עד היום. הופעתי ואני עדיין מופיעה בהצגות יחיד וקונצרטים, בכל העולם. בעברית עבדתי בתיאטרון עירוני חיפה, בתיאטרון הקאמרי, בהבימה ובתיאטרון ב"ש.
יום אחד הגיע שחקן וותיק ובמאי מרוסיה. הוא כנראה ראה אותי בתיאטרון היידיש והציע לי להעלות איתו הצגה לשניים, באופן פרטי. להצגה קראו "רעיון". אנחנו הזמנו להצגה זו את המנהלים של הקאמרי. הם התרשמו מהופעתי לטובה וכך נכנסתי לתיאטרון הקאמרי. למחזה הראשון בתיאטרון הקאמרי בו שיחקתי, קראו "ביוגרפיה". הבמאי היה מחו"ל ומפורסם בקנה מידה עולמי. הוא דרש את השחקנים הטובים ביותר, למרות שהיה מדובר בעיקר בתפקידים קטנים. הוא התעקש שיתנו לו את הצוות הטוב ביותר. אני קיבלתי את אחד התפקידים הקטנים. הבמאי לא היה מרוצה מהשחקנית שנבחרה לשחק את התפקיד הראשי ודרש שאני אשחק במקומה. שחקן וותיק ומוכר ששיחק איתה, לא הסכים וכך פספסתי קריירה מיידית. למרות זאת, מנהלי הקאמרי אמרו לי שהבמאי התרשם ממני מאד. גם זו נחמה. יכולתי אמנם להילחם על התפקיד, אך לא עשיתי זאת. אני לא בנויה למלחמות. מאז, המשכתי לשחק בקאמרי בתפקידים משניים בהצגות שונות, עד שקיבלתי את התפקיד של מלכת בת-שבע בהצגה "שלמה המלך ושלמאי הסנדלר", אחד התפקידים הראשיים במחזה.
בהצגה "הקומה ה 14" של ניל סיימון שיחקתי תפקיד מישני. זה היה לפני חופשת הקיץ. בדיוק אז, דז'יגן קיבל הזמנה לדרום אמריקה, לסיור של כמה חודשים. הוא ביקש שאסע איתו, אך נשארה עוד הצגה אחת של "הקומה ה 14". לכן, ביקשתי מההנהלה שישחררו אותי מההצגה, אך הם לא היו מוכנים לשמוע על מחליפה. אמרו לי שעלי לבחור: לשחק את ההצגה הזו או לעזוב את התיאטרון. החלטתי לעזוב את התיאטרון ונסעתי לארגנטינה, ברזיל, וונצואלה, אורוגוואי, מקסיקו ולבסוף קנדה. משם לניו-יורק. למרבה הצער, לא נתנו לנו לשחק בניו-יורק, כי היינו רק שנינו. הם דרשו שנהיה 7 שחקנים ודג'יגן לא יכול היה לשלם על זה.
חזרתי לארץ, הכנתי שני מונולוגים, ממחזותיו של שקספיר. הצגתי אותם בתיאטרון חיפה והם התלהבו. התקבלתי לתיאטרון.
אחרי התפקיד הראשון, קיבלתי כותרת בעיתון מעריב: "כוכבת עולה". קיבלו אותי יפה לתיאטרון ושיחקתי בהרבה הצגות טובות. "נשים במלחמה", "הצילו", "אל הציפור", "התקווה האחרונה של רחוב נחמני", "רומאו ויוליה" ועוד. עד שהגיעה הצגה של צ'כוב, שבה הייתי אמורה לפי דרישת הבמאי וההנהלה לשחק את התפקיד הראשי, אבל סיפור הקאמרי חזר על עצמו. שחקנית וותיקה איימה לסגור את התיאטרון, במידה ולא תקבל את התפקיד הראשי. היא אכן קיבלה את התפקיד. זה מאד לא מצא חן בעיניי, נעלבתי ועזבתי את התיאטרון, למרות שהמנהל אמר לי "תיאטרון לא עוזבים" והוא צדק. (כפי שאמרתי, אני לא בנויה למלחמות). שיחקתי אח"כ בתיאטרון באר-שבע למשך שנה אחת ובהבימה.
בהמשך, חזרתי לשחק בקאמרי. זו הייתה הצגה אליה קראו לי ברגע האחרון כדי להחליף שחקנית שחלתה. יום לפני ההצגה נתנו לי את הטקסט, החזרה הייתה עם עוזר הבמאי למחרת. הגעתי לחזרה. הוא ראה שלא הבאתי איתי את הטקסט. הביע את אכזבתו מהזלזול מצידי. אבל, כשראה שלמדתי הכל בע"פ, היה המום. הלך להנהלה וסיפר את זה. ההצגה הייתה מאד מוצלחת, הקהל צחק והגיב במקומות הנכונים ולא הרגישו את החלפה. ב"הבימה" גם החלפתי שחקנית ראשית בהצגה של יהושע סובול "אדם" ומאד נהניתי. זכור לי ששמוליק סגל, שהיה הפרטנר שלי בהצגה, אמר לי "אל תדאגי, אני אלחש לך אם תשכחי טקסט". לא שכחתי. 10 שנים שיחקתי תפקיד איטע ב"שיינדלה" בקאמרי, למרות שלא רציתי בהתחלה לשחק את התפקיד הזה, כי לא הרגשתי שאני מתאימה לו. תמיר שכנע אותי. לבסוף עשיתי זאת ונהניתי מאד.
את עבודתי ברדיו התחלתי לגמרי במקרה. מנהלת מחלקת היידיש של "קול ישראל" שאלה אותי אם אני רוצה לעבוד ברדיו. הסכמתי ואז התחלתי לעבוד בת"א. עשיתי כתבות. רצו שאשדר חדשות מירושלים אך לא הסכמתי. התעקשתי לעבוד רק בת"א. שידרתי תכניות של חצי שעה ביידיש כ-4 פעמים בשבוע בערב. בתכניות אלו ראיינתי אישים מפורסמים מאד, פוליטיקאים, סופרים ומשוררים.
הסרט הראשון ששיחקתי בארץ היה "אחותו של הנריק". שיחק בו גם אברהם, ביימה פרס (האחיינית של שמעון פרס). עם אברהם שיחקתי גם בתיאטרון יידיש במחזה "דער דארפס יונג" (בחור מין הכפר) מאת: ברגלסון. שיחקנו שני תפקידים ראשיים. הוא היה הבחור מהכפר. הביקורות היו מצוינות, כתבו שלא יודעים להחליט מי יותר טוב בתפקיד הוא או אני. יותר לא שיחקנו יחד בארץ.
כשאני עושה את סך-כל הפעילות האמנותית שלי בארץ ובחו"ל, נראה שאין לי סיבה להתלונן.
שיחקתי, שרתי, הוצאתי תקליטים ותקליטורים, הקלטתי עם תזמורת קול ישראל, לימדתי יידיש בסמינרים, באוניברסיטת קייב, וורשה, ניו-יורק, לונדון, פריז ובר-אילן. עלי לציין, שמצאתי תעודה מתאריך 27.10.1991, האומרת שגב' לאה שלנגר, ת.ז. 6493318, למדה בשנות לימודים 1990/1991, בקתדרה ליידיש בקורס לקלסיקונים של ספרות יידיש בהיקף של 112 שעות אקדמיות, מה שלגמרי פרח מזיכרוני.
הופעתי במערב ובמזרח אירופה. סקנדינביה, דרום וצפון אמריקה. במקומות רחוקים כמו אוסטרליה, בירובידזאן ועוד. תרגמתי מחזות, כתבתי מאמרים, שידרתי גם לחו"ל. כיום אני כותבת לעיתון בוורשה "דאס יידישע ווארט" (המלה היהודית). אני משדרת לרדיו ניו-יורק ולקול ישראל. משחקת בסרטים ובפרסומות ומכינה ערב יחיד (בתקווה שאמצא מקום להופיע בו).
כמה מילות ווידוי, מה שאני לא רגילה לעשות: היו לי חיים קשים, על זה אני לא ארחיב את הדיבור ובכל זאת, אני לא מצטערת על שום דבר. החיים נתנו לי בן נפלא וזאת התמורה. יש לי אחות ואח. מרי אחותי: היא בן אדם מיוחד, מסורה, אינטליגנטית, חרוצה (בניגוד אלי), דינמית, דואגת לכולם ומוכנה לעשות הכול בשביל הזולת, אפשר לסמוך עליה. אחי משה: די עסוק בעצמו. סובל שנים רבות מבחינה בריאותית, אוהב חברה, היה רוצה סביבו אנשים 24 שעות ביממה (מה שבלתי אפשרי), לוקח כל דבר קשה מה שמקשה על החיים שלו.
החשוב ביותר הוא בני תמיר: כל-כך הרבה יש לי לספר עליו, הוא איש מוכשר בהרבה מובנים, חכם, אינטליגנטי, מבין ויודע הרבה דברים ויכול לבצע אותם, ובכל זאת לא ממצה את עצמו (הוא גם חתיך). אין לו "מרפקים". הוא עדין ורגיש מדי (כלתי טוענת שאני לא מכירה אותו). הוא אהבת הנפש שלי, מקור שמחתי, שמעסיק אותי יומם ולילה. הייתי רוצה לזכות לראות אותו מאושר, ללא דאגות.
כלתי טלי, אישה חרוצה אינטליגנטית, חכמה, מוכשרת, דואגת לילדים ולמשפחה, עומדת עם שתי רגלים על הקרקע (וטוב שכך).
נכדיי: יואב, איתן, עלמא, הרי ידוע שנכדים, אם הם שלי, הם הכי טובים ומוכשרים, שיהיו בריאים, אבל אובייקטיבית: יואב ילד סופר אינטליגנטי, מוכשר, רגיש (אני מקווה שזה לא יפריע לו בחיים), אמביציוזי, הוא יכול להגיע רחוק, שיגיע למה שהוא רוצה, אמן, כן יהי רצון. איתן הוא ילד כולו נשמה. חכם בצורה מיוחדת, עמוקה, אינטליגנטי וחברותי. לא יודעת מה הוא יבחר להיות כשיהיה גדול, אבל כל מה שיעשה שיהיה מבורך. (אני בטוחה שיצליח בגדול), על עלמא, נכדתי הקטנה, אני לא יכולה להביע דעה, אני כמעט ולא מכירה אותה, ומאחר שאני יודעת מי האימא והאבא שלה, אני משוכנעת שתגדל להיות מיוחדת. אני אוהבת אותם, את כולם ומתפללת (כמה שאני יודעת לעשות את זה) שיהיו מאושרים ומאחלת להם חיים קלים, טובים ושמחים.
אם שכחתי משהו או מישהו, תסלחו לי.
אמא חיה/שרה ואבא ברל שלנגר: הודות לאמא, אנחנו חיים היום. היו לה חושים נכונים על החיים. היא הייתה הראשונה שהבינה את הסכנה המצפה לנו בפולין ב-1939 וסחבה את כולנו אחריה. היא זו שדאגה להחזיק את כולנו בחיים. אבא היה איש עדין וחלש. בעיני הוא היה צדיק. אהבתי אותו מאד ואני סבורה שגם הוא אהב אותי. שנים בכיתי על האבידה. אני זוכרת את סבתא ריילע (רגינה), מצד אבא, לא יודעת בת כמה הייתי אז, אבל אני זוכרת שהיתי יותר נמוכה משתיל העגבניות. עד היום אני זוכרת את הריח הזה. כשהייתי אצלה, תמיד מצאתי כוס חלב וחתיכת עוגה ליד המיטה כשפקחתי את עיני.
על עצמי:? אני כמו רב בני האדם. יש בי גם רע וגם טוב, מה יכריע את כובד המשקל, אתן לאחרים לשפוט.
תמונות של לאה שלנגר מתאטרון והופעות בגלריית התמונות
